|
|
עמוד:12
יונתן גרוסמן 12 3 משה מציג את החשש כחשש העם והוא עצמו כבר מאמין . משוכנע שיצליח בתפקידו, מדוע, אם כן, סצנת האותות מתרחשת בפועל גם אצל משה בזמן ההקדשה, כאילו גם הוא, כגדעון, מפקפק בבשורת ה׳ ? השאלה השנייה, הנוגעת בעמדת קריאה עקרונית, היא אם יש לתור אחר רובד סמלי המלווה את אות המטה ההופך לנחש ; את אות היד המצטרעת ואת אות מי היאור שייהפכו לדם . יש בין המפרשים שהתבטאו שאלו הם דברים שהיו עם משה תמיד, ועל כן נוח לנצל דווקא אותם כדי לבצע את האותות . כשיעמוד משה מול העם במצרים, המטה שלו מן הסתם יהיה איתו, כמו גם ידו, והיאור יהיה גם הוא במרחק הליכה : ״והוא נתן לו בנמצא עמו תמיד – כי מטהו משענתו כמנהג הזקן, כי כדרך רועה לא בא אל פרעה״ ( ראב״ע לשמות ד ) . רעיון זה היה כה ברור לראב״ע שהוא גם הדגיש שאין מדובר במקל רועים – שהרי עם מטה כזה משה לא יבוא להתייצב מול פרעה – 4 קריאה זו אלא מדובר במטה שזקנים נשענים עליו בהליכתם, והוא שיהיה עימו תמיד . יכולה להסתמך על פניית ה׳ למשה – ״מזה [ קרי : מַה זֶּה ] בְיָדֶךָ״ ( ד ) , שאכן מבליטה את הרכיב הזה באות, את היות המטה ביד של משה . לפי טענה זו, אין להעמיס על המטה, על היד ועל היאור כל רובד סמלי . אחרים נמנעו מהעמסת רובד סמלי על האותות בטענה שאלו הם קסמים שרווחו במצרים הקדומה, ומאחר שמשה רצה לשכנע את ישראל היושבים במצרים שה׳ 5 גם נכון שלחו, היה עליו לעשות את הקסמים המקובלים להוכחת אמיתות שליחותו . שהאותות שמדובר עליהם בסיפור הם מסוג ״אותות אישור״ לכך שה׳ התגלה למשה, 6 ובאותות אלו העיקר הוא תפקידם הפונקציונלי ולא אופן מימושם הקונקרטי . אבל קשה להסתפק בעמדה פרשנית זו . אומנם קשה להכריע מתי חפץ בסיפור הופך להיות סמל, אך עולם האותות, בדומה לחלומות, הוא עולם חידתי שמבקש ״פתרון״, ביירלין, היסטוריה ; שניידר, שופטים, עמ׳ 105 - 106 ; וונג, גדעון ) . וונג ושלום- גיא העירו בצדק, שיש גם הבדל בין הסיפורים בשאלת יוזם האותות : בעוד גדעון ביקש אות, משה רק התלונן שלא יאמינו לו וה׳ הוא שיזם את האותות ( וונג, שם, עמ׳ ,537 הערה ; שלום-גיא, סיפורי הקדשה, עמ׳ 9 ) . שניידר העירה יפה, שבשעת הקדשת משה היה הוא מצוי תחת חסותו של חותנו המדייני – בן לעם שהפך להיות האויב בסיפור גדעון ( שניידר, שופטים, עמ׳ 105 ) . 3 ראו למשל : עסיס, למען עמו, עמ׳ 46 – 51 . 4 אחרים דווקא הדגישו שהמטה של משה שבו נעשו האותות הוא מקל הרועים הפשוט שאיתו הלך בכל עת כשרעה את הצאן, ומצאו בכך משמעות מיוחדת ( ראו אצל קנובל, שמות, עמ׳ 34 ; נייט, תיאולוגיה, עמ׳ 8 ) . 5 למשל קאסוטו, שמות, עמ׳ 9 – ,30 וראו גם את דיוניהם של האוטמן, שמות, עמ׳ 39 ; דייוויס, שמות, עמ׳ 318 . האוטמן ודייוויס כתבו בפירוש שהניסיונות שנעשו להעמיס משמעות סמלית על האותות אינם משכנעים . 6 הלפמאייר, אות, עמ׳ 183 .
|
|