|
|
עמוד:14
14 | סמרוו ללא רוחנוו איך להכאיב, איך לגרום להם סוף סוף לסתום את הפה, ופשוט לתת לי לדבר, למה זה כל כך מסובך ? ! ! כמה כאבים, כמה מלחמות, כמה בכי היה שם באותה שנה, שלהם ושלי . וכמה פעמים כבר רציתי פשוט לברוח, למקום אחר, שלא יכירו אותי, שאף אחד לא יראה את הכישלון שנעשה ממני, אחרי כל הציפיות, כל התקוות שתלה בי 'העולם', שתליתי בעצמי . הרגשתי שאני עושה דברים שאין עליהם מחילה — פגעתי בתלמידים, צעקתי עליהם, יריתי עליהם את כל האש שבערה בי, האש שנוצרה מהמאמץ שלי לא לטבוע בתוך הכאוס שנוצר ביני לבינם . כל הקיום שלי עמד בסימן שאלה . הדבר שחשבתי שבו אני הכי טוב — 'תקשורת עם אנשים' — פשוט לא עבד עם התלמידים . המערכת דפוקה, התלמידים בעייתיים, הדור של היום, הכול נכון, אבל בסופו של דבר כשעמדתי מול הראי, ראיתי שם כישלון . כישלון חרוץ . הייתי נכנס לחדר המורים ורואה אנשים צוחקים, אוכלים, מפטפטים . "איך אתם מצליחים ? ? ", "איך אתם מצליחים ליהנות, לחיות, לשרוד ? ! " הייתי בטרפת . היה לי גם עומס טכני, אבל בעיקר לא ידעתי איפה לקבור את עצמי בכל פעם שאני יוצא מהכיתה . איך התגברתי ? אספר את זה בהמשך, אבל מה שחשוב זה שאחרי שנה ושנתיים, כשהצלחתי להרים את הראש ובאמת התחלתי לעוף עם התלמידים, ממש כמו שחלמתי, פתאום ראיתי סביבי עוד מורים שזה קרה להם . מורים שחלמו בגדול או סתם רצו לעשות טוב, אבל בפועל הרגישו שהם מחפשים איך לברוח מהעור של עצמם, לברוח מהסיטואציה שהם נקלעו אליה .
|
|