|
|
עמוד:13
טויכ בוט רקוב | 13 ומיד זרקתי מבט אל המורה, לראות שהיא שמה לב שאני מנסה לעזור לה . היא השיבה לי מבט, חייכה ואמרה, "לא, הכול בסדר, אני לא מחכה" . לא ידעתי איך לעכל את זה . הרגשתי שיש פה שיעור חשוב לחיים שלי ואמרתי לעצמי, "כשאהיה מורה, ככה אעשה" . כשאני נזכר בזה אני מבין שכבר אז ידעתי שאני רוצה להיות מורה . אמא שלי מורה, אבא שלי מורה, ואני ראיתי את עצמי בתוך אותו סיפור . באותה תקופה נולדה לי אחות קטנה . אהבתי לדאוג לה, להרדים אותה, לקחת אותה לסיבוב . זה היה ברור שזה חלק מהתפקיד שלנו, האחים, לגדל אותה ( בכל זאת ילדה תשיעית במשפחה ) , אבל בינינו היו כאלה שיותר אהבו את זה וכאלה שפחות, ואני אהבתי . לאורך השנים היו לא מעט רמזים מטרימים לכך שאבחר בהוראה, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי . פשוט אהבתי לאהוב אנשים, אהבתי לתת . אנשים סביבי כל הזמן דחפו אותי לשם, חברים באו להתייעץ ולפטפט, חניכים נענו להובלתי, יותר ויותר הרגשתי שזה המקום הטבעי לי . התרגשתי מאוד כשסוף סוף קיבלתי כיתה . הרי חיכיתי מאוד לרגע הזה, היה לי דימוי מאוד ברור בתוך הראש : אני מחזיק ידיים לקבוצת תלמידים ופשוט עף איתם, זאת הייתה התחושה, לשם התכוננתי לקראת אחד בספטמבר 2012 . ואז נפלתי . מה זה נפלתי . . . פשוט התנפצתי לרסיסים, אני והחלום שלי . הילדים האלה ( באותה תקופה עדיין חשבתי שהם האשמים ) הצליחו להוציא ממני את האיש הרע, את הצעקות, את העונשים, חיפשתי איך לנקום,
|
|