|
|
עמוד:9
טויכ בוט רקוב | 9 נכנסתי לכיתה . זה לא אירוע מיוחד, כל יום אני נכנס לכיתה כדי ללמד, אפילו כמה פעמים ביום . מורה מן השורה . האמת שזאת הייתה כיתת החינוך שלי . בכל בוקר אני איתם, משקיע בהם המון, מדבר עם ההורים, חושב עליהם, מתפלל עליהם, ציונים, מכתבים, תעודות, אספות וישיבות עד אין קץ . משקיע . אני אוהב אותם . את כולם . תלמידים טובים בסך הכול, רובם רוצים ללמוד, רובם . אפילו רון . דיברתי איתו לא מעט פעמים, והוא אמר שבעיקרון הוא באמת רוצה ללמוד, אבל קשה לו, הוא אומר שהוא חכם, שהוא מבין את הכול מהר . ביסודי הוא לא התאמץ וקיבל מאיות במבחנים, וכאן השיעורים משעממים . יש בזה משהו, אני חושב לעצמי, אני צריך לשפר קצת את הפדגוגיה שלי, אבל תכלס רוב התלמידים כאן משתתפים . רק הוא בשלו . אחרי כמה דקות של בהייה הוא מתחיל את סאגת הפטפוטים . "רון, שקט בבקשה", אני מעיר בפעם הראשונה . זה מחזיק לדקה, בקושי . "רון, ביקשתי שקט", פעם שנייה . ושוב, אחרי שתי דקות, ועוד פעם . חייב לעשות משהו עם זה, אני אומר לעצמי . "רון, תעבור בבקשה מקום ליד דין" . הוא מפסיק לפטפט אבל לא עובר . כמובן . מה חשבתי לעצמי, כבר כמה שבועות שהוא לא בדיוק שם עליי . "רון, תעבור בבקשה ליד דין" .
|
|