|
|
עמוד:14
תנו לאבנים לדבר 14 * * * לפני יותר משלושת אלפים שנה נמשח דוד — אדם בן שלושים, נמוך קומה, בעל שיער אדמוני ועיניים בורקות — למלך על שבט יהודה . הוא כבש גבעה קטנה לא רחוק מהמקום שמכונה כיום "העיר העתיקה" של ירושלים, והקים עליה את בירתו, שנקראה עיר דוד . מן הגבעה ההיא הצליח דוד לאחד את אחד-עשר השבטים הנותרים של ישראל לכדי אומה אחת ולמשול בהם . יורשיו של דוד נאבקו הן בשליטים זרים והן זה בזה על השליטה בגבעה הזו . למרות הקשיים, צאצאיו הצליחו לייסד שושלת ששרדה במשך קרוב לאלף שנה, עד לתבוסתם הסופית ולפיזורם בידי הלגיונות הרומיים בשנת 70 לספירה . השליטים שהגיעו אחריהם — ביניהם הרומאים, הפרסים, המוסלמים והצלבנים — הקימו עיר על גבעה סמוכה, צפונית לעיר דוד, שהפכה למה שאנו מכנים כיום העיר העתיקה של ירושלים . אך החומות שהקימו סביבות העיר הזו למעשה השאירו את מיקומה המקורי של ירושלים המקראית — עיר דוד — מחוץ לשטח המוגן . עיר דוד נזנחה עם השנים, נחרבה, וכוסתה בחולות הזמן עד שנשכחה לחלוטין . דווקא השכחה היא שאולי הצילה את עיר דוד, שכן במהלך אלפיים השנים הבאות, בזמן שה"עיר העתיקה" של ירושלים הייתה שוב ושוב זירת מלחמות וביזה בידי שודדים שחשקו באוצרות התנ"ך, נותרו אוצרותיה של עיר דוד קבורים, מוגנים, ורובם לא נפגעו . ובזמן שאוצרותיה של עיר דוד נותרו קבורים, נאלץ העם היהודי לנדוד מארץ לארץ, מגלות לגלות . סבלנו רדיפות, מצאנו לעצמנו מקומות חדשים לגור בהם, הקמנו בתים חדשים, לפרקים אף השגנו עושר והצלחה — ואז מצאנו את עצמנו מגורשים שוב, ושוב . בדרך- לא-בדרך שבו היהודים אל ארץ ישראל והקימו בה מדינה, שמאז
|
|