|
|
עמוד:9
[ 9 ] הספר “אנטומיה של בדידות“ התפתח מתוך אוסף מבולגן של רשימות שכתבתי, פעמים רבות על ניירות מוכתמים בדמעות . ניירות שנדחסו לתרמיל הגב שלי בכל מסע שמאני שיצאתי אליו במשך אותה תקופה בחיי . הספר כמעט נכתב מעצמו באמצעותי . בעזרת המידע הזה יכולתי להפוך בדידות לקשר גם בחיי האישיים ובחיי כל אחד מחברי הקהילה שלי . חוסר מודעות יכול להיות כמו וירוס שמתפשט מדור לדור, אבל כך גם התעוררות . החזון שלי הוא שהמידע בספר הזה יתפשט ברחבי הפלנטה עד שנוכל לומר רשמית שאנחנו חיים בעולם שיש בו מיליארדי אנשים ואף אחד מהם לא מרגיש בודד . טראומת הניתוק לכל אחד מאיתנו יש סיפור אחר על הזמן שבו איבדנו את תחושת הקשר . אבל בשלב כלשהו, בתחילת חיינו, כולנו חווינו אותה נפילה מאיגרא רמה, את אובדן תחושת הקשר הפנימית העמוקה . כתוצאה מכך, רובנו עוברים את יתרת חיינו במעין משיכת חבל אין-סופית בין צד מסוים בתוכנו שמשתוקק נואשות להחזיר לעצמו בכל מחיר את הקשר הזה ובין הצד בתוכנו שרוצה להרחיק את הקשר הזה בכל מחיר . הכאב שבאובדן הקשר הזה הוא התגלמות הטראומה העמוקה ביותר שאנחנו יכולים לחוות . הטראומה מפוררת אותנו וקורעת אותנו . היא הופכת סימטריה לאי-סדר . דממה לבהלה . הרמוניה למלחמה . אושר לסבל . כשאנחנו חווים את הטראומה הזאת, אנחנו מרגישים כאילו הרכבנו משקפיים עם עדשות אפורות, ורובנו ממשיכים להרכיב אותם כל חיינו . אנחנו רואים את העולם מבעד לכאב שבעדשות האלה . מבעד לעדשות האלה אנחנו רואים את עצמנו כנפרדים מהאנשים ומהדברים שסביבנו . אנחנו תופסים את עצמנו כאילו אנחנו . . . לבד .
|
פראג
|