|
|
עמוד:8
קורם כל, בגידול דמוגרפי במרץ, הודות להגירת יהודים, הן מהאימפריה העותומנית והן מאירופה . ב 1897 היו רק כ 25 אלף יהודי" במצרים . עשרים שנה בלבד לאחר מכן, ב ,1917 היו כבר כ 60 אלף . ההערכה היא שב 1947 היו כ 80 אלף יהודים במצרים . קהילת יהודי מצרים היתה שונה מקהילת יהודי תוניס או מרוקו ברבר נוסף : זו היתה הקהילה ההטרוגנית ביותר . . מזרההתיכון . היו בה יהודים ספרדים ואשכנזים לצד בני המקום, שהיו בני ארצות המזרח האמיתיים . כמו כן היו הקראים והיו התימנים שהגיעו למצרים בדרכם לארץ . לקהילה ההטרוגנית הזאת היו בעיקר שני מרכזים בקהיר ובאלכסנדריה . השלטון בקהילה היה כמעט כבכל הקהילות : בעל המאה היה בעל הדעה . גם באלכסנדריה וגם בקהיר, היה זה שלטון אוליגרכי, של שכבה דקה עשירה, מול מעמד בינוני המתנגד לאותו שלטון, מעמד שהתחיל להתרחב ולהתבסס . יהודי מצרים התחלקו לשלושה סוגי אזרחים . היו בעלי נתינות מצרית, בעלי נתינות זרה ומחוסרי נתינות ) apatrides ( . השוני הזה השתקף גם בקיטוב המעמדיחברתי, הכלכלי, הלשוני והפוליטי ששרד בקהילה, כתוצאה ממתחים וממחלוקות פנימיות . הציונות הגיעה למצרים בסוף המאה ה ,19 יחד עם המהגרים היהודים שבאו מארצות הים התיכון, והאגודה הציו 1ית הראשונה "ברכוכבא", הוקמה בקהיר, בינואר ,1897 על ידי מרקו ברוך, יליד קושטא . היו בה עוד אלפי מהגרים שגורשו מארץישראל בימי מלחמת העולם הראשונה, על ידי השלטון העותומני . מצרים גם שימשה תחנת מעבר, בראש וראשונה לעליה מתימן וגם לעליה מאירופה שהגיעה דרך אלכסנדריה . עושרה של הקהילה היהודית במצרים היה אחד הדברים הבולטים ביותר והפר את הקהילה למרכז המגביות הציוניות במזרחהתיכון . את הקהילה היהודית המצרית מעריכים כקהילה העשירה ביותר בין כל הקהילות היהודיות במזרחהתיכון . אבל בימי מלחמת העולם השניה הגדירו אותה כקהילה העשירה ביותר גם בין קהילות אירופה, אסיה ואפריקה . הנוער היהודי, ששימש מורה דרך לאותה קהילה בעיתות מצוקה, היה מנוכר מהממסד הקהילתי אך היה פעיל בארגוניו, בארגוניהגוער הספורטיביים, 8
|
|