|
|
עמוד:11
כך היו פני הדברים עד שנת ,1914 כשפרצה המלחמה העולמית הראשונה . ביומ בהיר אחד ראינו בתור השכונה מספר לא קטן של יהודים, שאז קראו להם . פלסטינים 1 . כשהמלחמה פרצה גירשו אותם התורכים מתלאביב ומירושלים וממקומות אחרים . חלק מהם נשלחו למצרים וחלק מהם נשלחו לדמשק ואם לדמשק אז לשכונה היהודית . בין אלה היו דוד ילין, ד"ר קריגר, ד"ר עפרון ועוד בעלי שמות ידועים, שלא ישבו בשקט . הם התחילו לאסוף את האנשים, להרצות ולדבר בפניהם על יהדות ויהודים וכר הלאה . התחילה התעוררות, אבל היתר . קטנה מאד . רק כעבור שנים אחדות פתחו שם בתי מפר עבריים : אחד לבנות שמנהלו היה ד"ר יוסף ריבלין, ובית ספר לבנים שמנהלו היה יהודה בורלא, הסופר . וכר החזיקו את רוב הנוער היהודי בבתיהספר . וכאשר ישנם כבר מורים ומורות ציונים ) ולהם אפשר היה לקרוא "ציונים" במלוא מובנה של המלה ( אז התחילו לאסוף את הנוער ולהתחיל להפיח בו את הרוח החדשה, שלא היתה ידועה לו כלל . לא ידענו אז מה זו "ציונות" וכל השאלה הזאת היתה רחוקה מאיתנו מאדמאד . התחילו לאסוף אותנו וקבלנו הכל ברצון . קודם כל למדנו את השפה . אמנם ידענו עברית של תפילה, כי כולנו הלכנו להתפלל, אר התחילו ללמד אותנו את השפה המודרנית . לאחר זמן קצר עשינו הצגה בעברית "מכירת יוסף" וכל הקהילה היהודית באה לחזות בהצגה . זה היה מוצלח ומענין . אחר כר יםדנו ) ביחד עם המורים ( את "מכבי" ומאוחר יותר את "החלוץ" ו"החלוץ הצעיר" ו"מכבי הצעיר" . הייתי אחד ממייסדי "מכבי הצעיר" . היינו בקשר עם הוועד הארצי של "מכבי" בירושלים . כשנגמרה המלחמה העולמית הראשונה, קיבלנו מכתב ממרכז "מכבי" ובו הודיעו לנו שהולכים לערור כינוס אחרי המלחמה בירושלים וביקשו מאיתנו שנבוא להשתתף בו . אנחנו רצינו מאד, אבל ההורים שלנו ) והאמהות בעיקר ( לא היו רגילים שילד יצא מביתו . התחלנו לדבר על זה ואיש לא היה שומע אותנו . ובכל זאת, עם הזמן הצלחנו ויצאנו לכינוס בירושלים, מכל קצווי הארץ באו מכ 1ים והיו התחרויות . ואנחנו היינו ביניהם וכשעברנו ברחובות, במצעד, עם הדגל שעליו כתוב "מכבי דמשק סוריה" באמת הרגשנו סיפוק רב . בשנת 1933 עזבנו את דמשק, משפחתי ואני, ובאנו לארץ . 11
|
|