|
|
עמוד:7
נוה שלי, כשיצאת מהבית בבוקר שמחת תורה, הלב שלך דאג לשלום האזרחים בעוטף והמעשים שלך, כמו תמיד, היו זריזים וקלים . התקשרת לחבר'ה מהצוות והקפצת אותם, התארגנת במהירות, ואנחנו דחפנו לתיק שלך את עוגת החג ונפרדנו ממך בחיבוק ארוך . לא יודעת למה, ליטפתי לך את הפנים . השעה היתה 00 : 8 בבוקר, ולא הבנתי לקראת מה אתה הולך . בעיקר לא דמיינתי שלעולם לא תחזור . יצאת להילחם בקיבוץ בארי . האם זכרת את הטיול שעשית עם אבא לבארי הישנה, או שהיית שקוע בקרבות עם מחבלים, ברצון לזהות אותם, לירות עליהם, ולרוץ קדימה, להציל את תושבי הקיבוץ ? נָוִי, בערך חודש אחרי שנעלמת לנו התקשר אלי דובי, מנכ" ל הוצאת ידיעות ספרים, והציע שאכתוב את הספר הזה . אני בכלל עוד לא ידעתי איך הולכים מחדש בעולם, עוד לא נזכרתי איך מצרפים את האותיות זו לזו, אבל אמרתי לו כן . כן, כי היום הזה היה איום ונורא, גרוע ממה שהעלינו בדעתנו שיכול להיות . אך באותה הנשימה היו בו רעוּת וגבורה בעוצמות שלא ידענו שיש בעם שלנו, והייתי חייבת לספר אותן . כל כך אהבת את שירי יום הזיכרון שקיפלו בתוכם את הערכים האלה, ניגנת אותם שוב ושוב בפסנתר ובקלרינט . ואני, שתמיד התכווצתי מהם, בגלל משא העצבות שהם מביאים, נשמתי עמוק ולא אמרתי לך דבר . רציתי לכתוב את הספר הזה כדי לפרוס את מניפת הלוחמים המצילים והמגינים ביום הזה . אלה שהמחבלים הגיעו אליהם לבסיס, למסיבה ולבית, ואלה, כמוך, שקפצו לזירת הקרב . היה לי קשה לבחור בין הסיפורים, בין האנשים . רציתי שכל מי שאספר עליו יהיה כאן בשמם של עוד רבים שפעלו כמוהו, בהצלה, בלחימה, בתושייה . ואיזה פסיפס התגלה פה, נָוִי, איזה מגוון אנושי . תמיד האמנת שבכל אדם גלומים יותר כוחות ממה שהוא חושב . צדקת . נוה, אני רק מדמיינת מה היית חושב על מה שהיה פה בשמחת תורה,
|
|