|
|
עמוד:14
11 עין בוחנת של שינוי, שכן הדיכוטומיה הזו משעתקת את עצמה, מנציחה את החלוקה הזו ושומרת על הדומיננטיות של הגברים . הרצוג מציינת שההפרדה בין הפרטי לציבורי היא אידאולוגיה פוליטית שהגברים קבעו ושימרו בהיסטוריה, והגבול בין שני התחומים הוא תוצר של הגדרה חברתית . ברור שאם הגבול הוא תוצר של הגדרה חברתיתהיסטורית, ממילא יש אפשרות סבירה לשנות אותם, ובעיקר על ידי צבירת כוח פוליטי והימצאות בנקודות השפעה שיכולות לתרום לשינוי הזה . בכל חברה הגבולות בין פרטי לציבורי אינם ברורים ומובחנים כל כך, במציאות של היוםיום ובחברה הקיבוצית, מטבע אופיה, הגבולות מטושטשים אף יותר . כל אחד, בקיבוץ בכל תפקיד ובכל עיסוק ציבורי, קטן כגדול, נוגע בתחום הציבורי ובתחום הפרטי בעת ובעונה אחת, ואלה מתערבבים זה בזה עד שלעתים יש בלבול זהויות, הן אצל ממלא התפקיד והן בקרב הציבור שמינה אותו . על פי הגישה הזו, יש לצפות שהנשים יקבלו בברכה כל אפשרות של משא ומתן על גבולות הדיכוטומיה ועל צמצום הקשר המובן מאליו, נשים פרטי אפוליטי, בחברה המודרנית, ובכללה בחברה הקיבוצית . הנשים ישאפו להוציא את הפרטי אל הציבורי ולמחוק את הגבולות ביניהם מתוך קבלת לגיטימציה לכך, והדבר יכול להפוך את הפרטי למשאב כוח, לסמכות, לספק של סטטוס . הגישה של בןרפאל וויטמן ) 1986 ( , שנקודת המוצא שלה היא אי שוויון הזדמנויות בסיסי בין נשים לגברים, רואה בניכוס המשפחה שעשו הנשים השגה של עמדת כוח וסטטוס . הלגיטימציה למהלכי הנשים הושגה באמצעות המעבר מתפיסה של שוויון מכני לתפיסה של שוויון איכותי, תפיסה המכירה בהבדלים שבין נשים לגברים . משהושג היעד המשפחתי, עם מרכזיות הנשים בתוכו, והמשפחה נעשתה לבסיס כוח וזכתה ללגיטימציה, צפוי שעל בסיס זה תחפשנה הנשים יעדים חדשים, תוך גיוס המשפחה למטרה זו, במידת הצורך . כמו שהיו הנשים פעילות בעבר, ולא פסיביות . אם אכן מעוניינות הן ביעדים חדשים ושונים, ואם יש להן עוד אינטרסים, ייתכן שנשמע מפיהן התייחסויות לאקונפורמיות שאינן מעוניינות בהנצחת המצב הקיים, אלא שואפות לשינוי . והכוח והסטטוס, שכבר בידיהן עוזר להן להמשיך להתקדם לכיוונים וליעדים אחרים . האדם ) הנשים ללגניינבר זה ( הנתון בקיפוח יחסי, ישתדל לפעול כדי לשנות את המצב כמיטב יכולתו, ולא יחכה דווקא לשינוי שיתחולל עקב השתנות התנאים המבנייםהסביבתיים .
|
|