פרק א הרקע באשכנז

עמוד:12

אחים מרחוק כאשר משומד חי כנוצרי מחוץ לקהילה היהודית נדרשו בני הקהילה היהודית לא לנהוג בו כבגוי בעניינים אישיים או בענייני ממון, אף שנקבעו הגבלות על קשרי קרבה מסוימים, כמו אכילת מזונם ושתיית יינם . נוסף על האיסור להלוות בריבית למשומד ( או ללוות ממנו בריבית ) , אם משומד קידש אישה יהודייה ( בהנחה שהיא הסכימה לכך ) נחשבו הקידושין תקפים לחלוטין . מעת שהחליט המשומד לשוב לקהילה היהודית ולקיום מצוות היהדות, ונודע ברבים שהוא גמר בדעתו לחזור בתשובה, הותר ליהודים אחרים לאכול ממזונו ולשתות מיינו . הוא לא נדרש להמתין ולא נקבעה תקופת מבחן כדי להבטיח שאומנם הוא חזר בתשובה שלמה מרצון . 4 אבל עמדו ביסודן שתי פסיקותיו של רש״י במקרים שכאלה לא היו כולן חדשניות, מטרות כלליות . ראשית, הוא ביקש להפר את המחשבה שההתנצרות היא בגדר עקירה בלתי הפיכה מן היהדות ומן הקהילה היהודית . הטבילה לנצרות אינה מוחקת את מעמדו ההלכתי של המשומד כיהודי, אפילו אם קיבל עליו את הדת הנוצרית מרצונו . נוסף על כך רש״י הבין שרבים מן היהודים שהתנצרו בתקופה ההיא לא היו יציבים בדתם החדשה . בהתאם למעמד המומר בשיח התלמודי – שאולי התנכר ליהדות או להלכה במידה חלקית או באופן זמני בלבד, ושנתפס כמי שיכול ואפילו עתיד לשוב לשמור מצוות – ביקשו רש״י ובעלי ההלכה החשובים באשכנז במאות השתים עשרה והשלוש עשרה שאימצו את עמדתו לעודד את המשומדים לחזור אל היהדות ולהקל 5 עליהם את הדרך חזרה . גאון פסק שכוהן שהשתמד וחזר אינו יכול לשוב לברך את ברכת הכוהנים או לעלות ראשון לתורה ( ומבחינות אלה יש לראות בו כוהן בעל מום ) , אף שהוא רשאי לקבל ולאכול חלה שהופרשה . ראו תשובות רב נטרונאי גאון, סימן לה, מהדורת ברודי, עמ׳ 40 – 4 ; וראו גם אוצר הגאונים, י ( גיטין ) , עמ׳ – ( סימנים שכה – שכט ) . במקרה של כוהן שהשתמד מרצונו ונעשה כומר נוצרי, רבנו גרשום בר יהודה ממגנצא סבר שהוא אינו רשאי לברך את ברכת הכוהנים אחרי חזרתו ליהדות . ראו גרוסמן, אמונות ודעות בעולמו של רש״י, עמ׳ 0 – 0 ; הנ״ל, חכמי אשכנז הראשונים, עמ׳ – 6 , 55 ( הערה 8 ) , 4 – 5 ; הנ״ל, חכמי צרפת הראשונים, עמ׳ 5 – 5 ; פראם, תפיסה וקבלה, עמ׳ 0 ( הערה 8 ) ; פרי, מסורת ושינוי, עמ׳ 58 – 74 . האוחזים בגישה המחמירה יותר שואלים אם יכולתו של כוהן משומד שחזר ליהנות מן הזכויות המיוחדות העומדות לו מתוקף היותו כוהן שקולה ליכולתו של ישראל לשוב למעמדו ולחיי הקהילה ברמה בסיסית יותר ; ראו את הקטע העוסק בברכת הכוהנים בפרק ד בספר זה . ראו תשובות רש״י, מהדורת אלפנביין, סימנים קסח – קעא, קעג, קעה . 4 ראו למשל פראם, תפיסה וקבלה, עמ׳ 00 – 04 ; עמנואל, תשובות הגאונים הקצרות, עמ׳ 447 – 449 . 5 על הקרבה הקרובה לזהות בין המונחים ״משומד״ ו״מומר״ בספרות הרבנית ואולי אף בתלמוד עצמו ראו כ״ץ, בין יהודים לגויים, עמ׳ 76 ( הערה 8 ) ; הנ״ל, הלכה וקבלה, עמ׳ 6 ; קנרפוגל, גישות רבנים, עמ׳ 6 ( והמקורות המובאים בהערה 7 ) ; קרליבך, נפשות חצויות, עמ׳ , 4 – 5 ; מלכיאל, יהודים ומשומדים, עמ׳ 0 ; סימונסון, גיור והשתמדות, עמ׳ 54 – 55 ; גריי, ר׳ אליעזר ממיץ, עמ׳ 7 – 7 ; ריינר, מומר אוכל נבלות לתיאבון ; והשוו ברגר, יעקב כ״ץ על יהודים ונוצרים, עמ׳ 54 – 55 .

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא