|
|
עמוד:14
14 | רונית ולגרין בערב, או מהקול של אבא קורא עיתון יידישאי בפינה של החדר . בשבתות, העיר כולה הייתה עוטפת עצמה בלבן . לא רק השלג אלא האור הזה שמגיע כשאנשים מאיטים . גברים לבושים במיטב בגדיהם פוסעים לאט לבית הכנסת, נשים עורכות שולחן בקפידה, ילדים נועלים נעליים מצוחצחות, ריח דגים ממולאים מתגנב מבית לבית . רגעים קטנים שמחזיקים בתוכם חיים שלמים . אנשים ידעו שמכירים אותם, שרואים אותם . זו אולי אחת התחושות האנושיות ביותר . הידיעה שאתה מוכר, שייך, חלק מפאזל גדול יותר . לא כתוצאה של הצלחה או מעמד, אלא פשוט כי אתה שם, נוכח, וכולם מסביב גם שם . זו הייתה קהילה אמיתית . בשבתות, סיגט לבשה חג . כשהלכת בפארק בשבת, ראית נשים במטפחות וגברים במגבעות שחורות צועדים יחד לבית הכנסת, הילדים רצים לפניהם בבגדיהם המגוהצים . ביום ראשון יכולת לחזות במשפחות התושבים הנוצרים בדרכם לכנסייה . הכול זורם על מי מנוחות . אימהות מטיילות בפארקים עם העגלות, כולם נינוחים ומחויכים . מעבר לעיר, יערות הקרפטים העבותים התרוממו בירוק עמוק . בקיץ היינו יוצאים למסעות קטנים אל הנהר הזורם, טובלים רגלינו במים הצוננים . אבא היה מספר סיפורים על ההרים ועל האנשים שחיו בהם במשך דורות . באוויר תמיד הייתה תחושה של חופש, של אין-סוף אפשרויות . כשהשלג ירד בחורף, העיר הייתה מתכסה בשמיכה לבנה, והחיים האטו את קצבם . ערבים ארוכים של משפחתיות ליד האח . ריח תפוחי אדמה אפויים וקינמון באוויר . היינו מרגישים מוגנים, שייכים, אהובים . אני עדיין מחפשת את סיגט בכל מקום אליו אני הולכת . את סיגט שלי, שאיננה עוד .
|
|