|
|
עמוד:13
ירושה שקטה | 13 הייתה עטופה בטבע שאי אפשר היה להתעלם ממנו . כשעומדים בסיגט, ומרימים מבט מעלה, ניתן לראות את הכחול העמוק של מי הנהרות, את הירוק העז של היערות בהרים מסביב, הרי הקרפטים . ירוק כזה שאין לו שם בעברית . ירוק עמוק . בסיגט, בחורף מושלג, היינו מחליקים על אגמים קפואים, ובאביב, כמה היא יפה באביב . יש בה הרבה פארקים עם לא מעט עצי תפוח, ובעונה המתאימה, העצים כורעים מכובד הפירות, וריח התפוחים נישא למרחוק . בסיגט התגוררה אוכלוסייה יהודית ונוצרית, חילונית ואורתודוקסית . % 40 מתושבי העיר, כ- ,13,000 הם יהודים . כיהודים, לא רק שלא הרגשנו זרות, אלא חיינו בשכנות הרמונית עם שכנינו הנוצרים, חלק בלתי נפרד מהמרקם האנושי של העיר . ישנם מקומות עם זיכרונות שלא עוזבים אותך . כאלה שכשאתה חושב עליהם אתה מרגיש געגוע פיזי כמעט . תחושה כזו של מתיקות אין-סופית, שלעיתים מהולה גם במרירות של העתיד לבוא . אתה נושא מקומות כאלה בתוכך כמו מנגינה ששמעת פעם, עוד לפני שהכרת את המילים . כך סיגט בשבילי . מקום שאני עדיין מרגישה אותו מתחת לעור . חלק ממני . סיגט לא הייתה מרשימה, נוצצת או עשירה במיוחד . אבל התפר הזה, שבין טבע פשוט לאנשים פשוטים, יצר הרמוניה רבת עוצמה . הסמטאות היו עשויות מאבן ומריחות . ריח של לחם, של טבק, של עץ שרוף, של גשם ראשון, של שלג . הבתים היו נמוכים, קירותיהם צבועים בגוונים דהויים, תריסי עץ חורקים, גגות משופעים שהשלג נמס מהם לאט, כאילו הוא יודע שיש זמן . ועם כל היופי הזה, או אולי בגללו, הלב תמיד חוזר אל הבית . אל החום . אל המשפחה . הקהילה היהודית הייתה הלב הפועם בסיגט . אפשר היה לשמוע את החיים היהודיים אפילו כשלא הקשבת . מתוך בתי המדרש, מהחלונות בשישי בצוהריים, מהשירים שהאימהות שרו לילדים
|
|