|
|
עמוד:12
12 | רונית ולגרין את עצמי . כועסת על עצמי . מצטערת . מרגישה ייסורי מצפון על האמירה חסרת הטעם . כן . אני גם דומעת קצת . היא שותקת . מאוד שותקת . עיניה חסרות הבעה . או ששוב אני לא מצליחה לקרא את מחשבותיה . "אני רוצה ללכת הביתה," היא אומרת . ואני שואלת, "לאן, אמא ? לאן את רוצה ללכת ? לדירה שלך בתל אביב ? " ( אמא גרה בתל אביב ברחוב סוטין, שישים שנים, עד שעברה לדיור המוגן ) . "לא," היא אומרת בנחרצות, "מה פתאום תל אביב . אני לא גרה בתל אביב . רוצה הביתה לסיגט . " סיגט הייתה הבית . לא רק מקום מגורים . עיר יפהפייה, חבויה בין הרים ונהרות . שייכת לחבל טרנסילבניה, שנדד אז בין רומניה להונגריה . בבית דיברנו רק הונגרית . זו הייתה השפה שדיברנו, שחלמנו, שאהבנו . אבל בבית הספר למדנו ברומנית . כך גדלנו, עם שתי לשונות בפה, ועם זהות אחת בלב . זהות הונגרית . בלי שאלה בכלל . שמה של סיגט תמיד מזכיר לי שיר ערש עתיק, עטוף בריח עץ רטוב, עשן קמינים וצליל פסיעות על מדרכות אבן . עיר קטנה בלב טרנסילבניה, עטופה גבעות ירוקות ונהרות גועשים בעונות הגשם, עיר שמחבקת את תושביה . כך זה היה שם, לפני שהעולם השתנה . סיגט הייתה הבית שלנו . השם טרנסילבניה פירושו מעבר ליערות . פירוש השם סיגט הוא אי, למרות שזה בעצם חצי אי . סיגט ממוקמת במפגש הנהרות "איזה" ו"טיסה" . במשולש הגבולות רומניה, מולדובה ואוקראינה . סיגט
|
|