|
|
עמוד:11
ירושה שקטה | 11 עיניים שפעם היו מלאות חום ואהבה . היום אני לא יודעת אם היא רואה אותי . עיניה קצת חסרות הבעה . או אולי אני זו שמתקשה לקרוא את מה שיש מאחורי המבט . ושוב היא אומרת בהחלטיות, "אני רוצה את אמא . ראית את אמא ? " ושוב, "איפה היא ? איפה אמא שלי ? היא הייתה אצלי אתמול, והיום לא הגיעה . " אני מכירה את השאלה הזו . אמא שלה, מומו, סבתא שלי, נפטרה לפני עשרים וארבע שנים . בהתחלה הייתי משפילה מבט, נאנחת, ואז לוחשת תשובה באותה מנגינה מוכרת, "אמא שלך נפטרה . " אבל מהר מאוד הבנתי שאין בזה טעם . היא תשאל שוב . ועוד פעם . ועוד פעם . "אמא שלך איננה," אני אומרת, באנחה, בעייפות, "אני לא יודעת איפה היא . " משפט שאמרתי כבר עשרות פעמים . "מה זאת אומרת איננה ? " היא מתעקשת, "איפה היא ? " צליל של סרבנות ילדותית בקולה . הקול שלה פתאום נשמע כמו קול של ילדה . קטנה . מבולבלת . חסרת אונים . אני יודעת שהחלטתי להפסיק עם זה, אבל זה חזק ממני . ואז אני אומרת שוב, בשקט, לאט, את מה שנשבעתי לעצמי לא להגיד יותר . "אמא שלך נפטרה לפני עשרים וארבע שנים . היא איננה . " היא שותקת . ואז שוב, "מה זאת אומרת ? אני רוצה את אמא . רוצה את אמא," היא חוזרת במונוטוניות . אני מרגישה מחנק בגרון ואז יוצאות לי המילים בלי שליטה . בלי מחשבה . "גם אני רוצה בחזרה את אמא שלי," כך אני אומרת . ואז תופסת
|
|