|
|
עמוד:10
10 | רונית ולגרין היא עונה . תמיד היא בסדר . תמיד . כמו תשובה של מי שכבר לא מצפה שהמציאות תשתנה . ואז היא שואלת, "ואיך את ? " ואני לא בטוחה שהיא באמת יודעת מי אני . אולי כן . אולי לא . לפעמים אני רואה בעיניים שלה מין הבזק קטן, רגע של הכרה . ואולי לא, ואני רק רוצה שזה יקרה . שתזהה אותי . אני יושבת לידה, בדיור המוגן, על הספה הוורודה . אני אוהבת את הספה הזו . ספה ורודה שאוצרת הרבה זיכרונות ורודים . זו אותה הספה שהייתה בדירת ילדותי בתל אביב . אני זוכרת את אבא ואמא מאושרים כשהספה ושתי הכורסאות התואמות הגיעו הביתה, חדשות וארוזות בניילון . ספה שראתה ימים טובים . של משפחה . של אושר . של שבתות רגועות . של שיחות משפחתיות אל תוך הלילה . אמא לא יושבת על הספה . היא יושבת בכורסת הטלוויזיה הגדולה . הכורסה שהייתה המקום הקבוע של אבא . כזו שאפשר להשכיב, להרים רגליים . "הכורסה של ארצ'י בנקר", קראנו לה . אף אחד לא ישב עליה לבד מאבא . הייתה בזה הסכמה שקטה של כולנו . וכשאבא נפטר, אמא התחילה לשבת על הכורסה הגדולה . "זה נותן לי הרגשה שהוא קרוב אליי," ככה היא חזרה ואמרה . כשאמא עברה, או יותר נכון כשהעברנו אותה לדיור המוגן, הבאנו גם את הספה והכורסה הגדולה . היה לנו ברור שלא משנה מה, היא צריכה להיות מוקפת במשהו מוכר . להביא איתה קצת בית . קצת מוכר . קצת אהוב . אני מביטה באמא . תמיד היא הייתה כל כך יפה . אצילית . טיפ- טופ כזו . תמיד מוקפדת . תמיד מסודרת . גם עכשיו היא נראית כך . למרות השנים . למרות השבריריות . יש בה מין אלגנטיות טבעית כזו, שלא נעלמת . היא מסתכלת עליי, או יותר נכון העיניים שלה מופנות לכיווני .
|
|