|
|
עמוד:9
פתיח | 9 כמעט כל ראשי הממשלה של ישראל שנאו את הרצועה ולא רצו להחזיק בה . יוצאי דופן בהקשר זה היו דוד בן - גוריון ויצחק שמיר, אם כי מניעיהם היו שונים בתכלית . בן - גוריון ראה ברצועה פוטנציאל של שגשוג חקלאי ותיירותי, ועל בסיס זה הוא סבר כי סיפוחה לישראל ישתלם ושהתועלת שתופק תהיה רבה ( בשנות ה - 50 חיו ברצועה רק כ - 400 אלף איש ) . יצחק שמיר האמין בשליטה הישראלית מתוך תפיסה אידאולוגית נוקשה, שעל פיה אסור לישראל לוותר על "אף שעל" . אולם שתי תפיסות אלה היו חריגות ביותר . מנחם בגין, אהוד ברק ואריאל שרון הציעו כל אחד בתורו למצרים לחדש את אחריותה לרצועה . המצרים דחו על הסף את ההצעה ה"אדיבה" . יצחק רבין איחל "שעזה תטבע בים", והסכים להסיר את הווטו על אש"ף על בסיס העיקרון של "עזה תחילה" ובשל רצונו להיפטר ממנה . שרון, שהיה מהוגי ההתיישבות היהודית בעזה עוד כאלוף פיקוד הדרום, היה גם מי שפינה אותה ב - 2005 . לוי אשכול אישר תוכנית יומרנית לריקון הרצועה מתושביה, אולם התוכנית כשלה . בנימין נתניהו האמין כי ניתן "לנהל את הסכסוך" באופן שימזער את העיסוק הישראלי ברצועת עזה באמצעות הימנעות כמעט מוחלטת מעימות צבאי, ועל ידי חיזוק כלכלי - אזרחי של השלטון החמאסי . הסכמי אוסלו ב - 1993 החלו את תהליך ההתנתקות של ישראל מהרצועה . תחילה מהשליטה האזרחית ושתים - עשרה שנים לאחר מכן גם מהשליטה הצבאית, עם יישום תוכנית ההתנתקות ב - 2005 ופינוי היישובים היהודיים מהרצועה . על אף האידאולוגיה הקיצונית של ארגון החמאס, היכולות שפיתח בתחום שיגור הרקטות, והעובדה שבמשך שני עשורים מירר את חייהם של תושבי עוטף עזה ושדרות, היה החמאס בשנים האחרונות בתחתית הסולם במדרג האיומים הביטחוניים על ישראל . הרבה מעליו
|
|