|
|
עמוד:13
דבר העורכת 13 מוזיקלית המאפיינת שתי נשים המייצגות שתי עמדות מנוגדות זו לזו . זו זעקתו של גיבור האופרה, בן עטר, שנושא אישה שנייה ומציב אתגר רוחני-תרבותי חדש נגד התפיסה האורתודוקסית, שהאישה המתגוררת בפריז מייצגת . העמדה האחת היא עמדתה של אסתר-מינה, האישה הפריזאית, השומרת על ערכי ההלכה בצדקנות לוחמנית, אך צדקנותה נסדקת לנוכח השינויים המהותיים המתחוללים בעולמה של האישה האחרת . האישה האחרת נעשית בפריז אישה מורדת . היא מבקשת להחזיר לעצמה את חירותה האישית ולא להיכנע לתכתיבים של בן עטר ושל סביבתה המשפחתית, והיא קוראת תיגר על תפיסת העולם הנוקשה של אסתר-מינה . ברדנשוולי בנה את עולמה הדתי הסגור של אסתר-מינה דרך הדואט שהיא שרה עם בעלה, דואט שיש בו יסודות של הלל לאלוהים ולערכי החברה . את המעשה הנועז של האישה האחרת ריצרב מתארת כ"רעידת אדמה" שמובילה למותה ולהרס ערכי החברה הפטריארכלית . קריאת התיגר הנואשת שלה על הטבע והחברה מציבה אידיאלים כמו צדק ושוויון לעומת אי-צדק וחוסר שוויון באור חדש במציאות היהודית והישראלית . האופרה האחרונה שתידון בחוברת היא המשתה , שהלחין ד"ר רון וידברג ב- 2014 . וידברג גם כתב את המאמר על האופרה שהלחין . האופרה מסתמכת על הטקסט הפילוסופי שכתב אפלטון . וידברג מעלה את התשוקה הבלתי נתפסת של ארוס ואת המהלכים הנפשיים והרעיוניים שהאדם חווה במסע ההשתוקקות הארוטי . על פי זאת הוא מפתח את ההיבטים הספרותיים של היצירה הפילוסופית שכתב אפלטון לכדי תמהיל תרבותי של פילוסופיה, קומדיה ושירה . בעקבות אפלטון, התומך בעליונותה של הפילוסופיה על האמנויות, רון וידברג מעלה באופרה תובנות מתוך התבוננות בטבע האדם ומתוך התבוננות ב"עליונות החוכמה" לצד היכולת לצייר באופן מוזיקלי את הרעיונות הפילוסופיים והפואטיים שכל דמות ביצירה מבטאת בדרכה . הוויכוח הפילוסופי על המיתוס האמיתי המבטא במלוא השכנוע את מהלך האהבה והגדרתה מתגלם במבנה של סימפוניה : בתחילה ארוס מוצג כאל, ולאחר מכן ישנו דיון בהיבטים השליליים, ההמוניים של האהבה, עד שהדיון מביא לפיצולו של אֶרוס . במפגש של ניגודים מוצג הפרק הראשון של הסימפוניה, במובן הקלסי של המילה - נשף וסעודה משובצת בהמנונות לאֵלים זאוס ודיוניסוס, טקסטים מתוך המנונות הומריים כביכול, ואחר כך שני פרקי ביניים קומיים הכוללים סקרצו של אריסטופנס, נאום הומוריסטי ורגשני של אגתון שאפשר להשוותו לפרק אדאג'ו סימפוני, ופינאלה - בדגש על דמותו של סוקרטס . פרק זה נפתח במבוא איטי שמסכם את הרעיונות שנידונו עד כה אך דוחה את כולם, ברוח פתיחת הפינאלה בסימפוניה התשיעית של בטהובן וכביטוי לטבע האמיתי
|
|