|
|
עמוד:9
דבר העורכת 9 שאינם יכולים לגעת בחוויה הנוראה הזאת, אבל נאלצים לחיות עם נוכחותה הסמויה . חיה צ'רנובין אינה דבקה בנרטיב פוליטי כלשהו, שכן אין באופרה זו טקסט, אלא לכל היותר שברי הברות . השחקנים – זמרים אינם שרים ; במקום זאת, כל דמות מיוצגת בסוללה של קולות וכלים, וזאת כדי לבטא מציאות פוליפונית פנימית לַדמויות . חיה צ'רנובין מתארת את המרקמים המוזיקליים המחוספסים כניסיון להציג "משטחים מוזיקליים של רגשות", כלומר, לא רק שיקוף רגשות אלא גם ניסיון לעורר רגשות אלו בזולת . דיאלוג נוסף הנדפס בחוברת זו נוגע לניסיון של מלחינים למצוא צלילים מלודיים והרמוניים למילותיהם של משוררים . דיאלוג שדרכו בוחנת שושנה זאבי את הזיקות בין יצירות הספרות לבין העולמות האינדיווידואליים של המלחינים . הזיקות בין שני העולמות מוארות במאמר דרך פיענוח עולמו של האני הלירי, המעוצב בשירים של דוד פוגל, זלדה ויאיר הורוביץ והקשר בינו לבין השפה המוזיקלית שאייל אדלר, ינעם ליף ומנחם ויזנברג הערו לשפתם המוזיקלית . זאבי מכוונת במאמרה אל המכנה המשותף שמכונן את החיבור בין היצירה המוזיקלית לבין שיר לירי . זה מצע רעיוני אחד, המכונה במאמר ״חוויית הסף״ . חוויית הסף מכנסת בתוכה את תחושת הייאוש והריק ; הפרט חש באובדן המסגרות המסורתיות בחייו ובה – בעת מבטא את ייאושו בתחושת קרבה ושפע, המעלה על הדעת נוכחות אלוהית . הרצון לחבור לישות אלוהית מבהיר את כוח העמידה בעולמו הקיומי והתרבותי . חוויית הסף היא אפוא אין – סופית, שכן כמוה כציפייה הנשקלת בין מאזני התפילה לבין מאזן הניסיון האישי . ציפייה זו עומדת במבחן התפיסות האסתטיות שפיתחו המלחינים כאשר יצקו לשפתם המוזיקלית הישראלית תפיסות אסתטיות אוניברסליות המתכתבות עם העבר ועם ההווה . במדור השני של הגיליון ארבע שיחות שניהלו מלחינים ומוזיקאים עם ארבעה מלחינים . השיחה הראשונה היא בין ראובן סרוסי לבין תלמידו המלחין אור שמש ; השנייה בין עודד זהבי לזמרת מירה זכאי ; השלישית בין אריק שפירא לתלמידו המלחין אופיר אילזצקי, והרביעית בין עופר פלץ למוזיקולוג והמוזיקאי ג'ונתן גולדמן . נוסף על הממד האישי והביוגרפי של כל אחד מהמלחינים, כל אחד מהם בוחן את יחסו להתרחשות התרבותית והאמנותית של המוזיקה בארץ ובעולם . נדמה שניתן ללמוד מדבריו של ראובן סרוסי על גישה עקיבה : המוזיקה פטורה מן הדין באמות מידה של שייכות או של חיבור לתרבות העולמית והישראלית . לטענת סרוסי, "הכאן ועכשיו" מתחיל ונגמר בסובייקט, והסובייקט הוא האמן היוצר, האמן שמודע לרחשים הפוליטיים והתרבותיים החיצוניים, אך שומר על חירותו הפנימית ועל נאמנות לעצמו וליצירתו .
|
|