|
|
עמוד:8
שושנה זאבי 8 והן מרכז הדיון במאמר של אסף שלג, הפותח את הגיליון . שלג בוחן את הסגנון והרעיונות המוזיקליים על פי מלחינים שלדעתו הזניקו את השפה המוזיקלית בארץ בשנים הראשונות שלפני קום המדינה, וכמובן, את ההשלכות שהיו למפגש התרבותי עם מציאות החיים הארץ – ישראלית . לטענתו, חשוב לבחון את המוזיקה האמנותית בארץ לא על פי אמות מידה דוריות, המתעלמות מהתגבשותו של האידיום האישי של כמה מלחינים שחצו קווים של דור וגיל . על פי שלג, מלחינים אלו פיתחו שפה מוזיקלית שלא תמיד תאמה את הרעיון הציוני או את הרעיון של שילוב בין מזרח למערב . הרצון לפתח שפה מוזיקלית כמה שנים לאחר קום המדינה נמצא במאמרו של יוסף גולדנברג, שדן בשתי רביעיות לכלי קשת שהלחינו צבי אבני ועדן פרטוש, קשתות קיץ ו תהלים . לדעת גולדנברג, שני מלחינים אלו פתחו צוהר סגנוני ייחודי לשפה המוזיקלית, הוא השימוש בשפה הדודקפונית . כל אחד מהם ביטא את הפן האוניברסלי, שהורתו במקורות המוזיקה האירופית, ואת הפן המקומי הים – תיכוני המשתלב במרקם התרבותי המוזיקלי של הארץ בשנותיה המוקדמות . השילוב בין שתי האסכולות מגשר בין רוח הזמן לבין רוח המקום ונתפס כמופת עבור נאמני גישה זו . דוגמה אחרת לשילוב בין רוח המקום לרוח הזמן נמצא במוזיקה של בטי אוליברו . שלא כמו אבני ופרטוש, בטי אוליברו יוצרת חיבור לעבר דרך השאלות מהמוזיקה של יהודי ספרד והופכת אותן למרכיב משמעותי ביצירותיה . על פי ענת רוזנשיין – ויקס הן מעין זרז דרמטי, שמוביל לגילוי ולמחשבה על הֶקשרים פְנים – מוזיקליים, הקשרים שבהם העבר מוטמע בהווה . זרז זה אינו ישות מרוחקת ומנותקת שמעוררת געגוע אלא חלק מעיצובה של המציאוּת המוזיקלית בשפתה העכשווית . החומרים המושאלים עוברים פיתוח וטרנספורמציה על ידי לימוד, האזנה וחיים על רקע קולות המאה הנוכחית, וגם אם הם משנים את צורתם המקורית, רוח הדברים והתכנים הדרמטיים נשמרים במלואם . הדיאלוג שהחוקרים והמלחינים מנהלים עם היש הנוכחי, עם העבר שמגבנו : עם הלאומיות ועם היחיד המתמודד עם טראומות העבר, נמצא גם באופרה פנימה שהלחינה חיה צ'רנובין . לדברי הילה טמיר אוסטרובר, החומר המוזיקלי ב פנימה אינו מתכתב עם טראומה במישור הסמלי בלבד, אלא מגלם טראומה - חומר מוזיקלי החולק מאפיינים פיזיים עם תגובות נפוצות לטראומה . הוא מעורר תגובה רגשית מועצמת הן במבצעי היצירה והן בקהל . האופרה פנימה נכתבה בהשראת הסיפור על מומיק, גיבור הספר עיין ערך : אהבה מאת דוד גרוסמן . מומיק הוא ילד, בן יחיד לניצולי שואה . הוא מנסה לחדור לעולמו של קרוב ניצול שואה שמצטרף למשפחה, ומכנה אותו בשם סבא . חדירה זו היא שער לחוויה רגשית של אלו
|
|