|
|
עמוד:12
אלי שרעבי 12 מארבע שעות בתוך הממ"ד . פתאום, רעש של שבירה . חלון המדרגות נפרץ . זהו החלון היחיד בבית ללא תריסים, חלון שדרכו אפשר לראות את נוף השדות כשעולים או יורדים במדרגות . אני שומע את אחד המחבלים נכנס דרכו ואז ניגש אל הדלת ופותח לשאר . המחבלים נכנסים הביתה ומהר מאוד מגיעים לממ"ד . דלת הממ"ד נפתחת . הם מוציאים אותנו מהממ"ד . בסלון הבית עדיין מרחפים בלונים מימי ההולדת של נויה ויהל, שתיהן ילידות אוקטובר, לשתיהן חגגנו השבוע . חוץ מחמשת המחבלים שנכנסו לממ"ד כדי להוציא אותנו יש עוד חמישה מחבלים, עם מפקד שנותן להם פקודות . הם מיומנים, קשובים, הם יודעים מה הם עושים . שני מחבלים אוחזים בי . אני יודע שהם יחטפו אותי, ברור לי שזה מה שהולך לקרות . ליאן אומרת וחוזרת ואומרת להם : "בריטיש פספורט, בריטיש פספורט", מסמנת להם שיש לה ולבנות דרכונים בריטיים ושהם למעלה, בקומה העליונה . ליאן ואני דיברנו על זה, חשבנו שהם לא ירצו להתעסק עם אזרחיות הממלכה הבריטית . אחד המחבלים מסמן לי לעלות להביא את הדרכונים . אני מתחיל לעלות במדרגות, תחת החלון השבור מנצנצות אליי הזכוכיות . המפקד שלהם מסתכל עליי ושואל, "לאן הוא הולך ? " . הם עונים לו . הוא מצווה עליהם להחזיר אותי מיד .
|
|