|
|
עמוד:11
חטוף 11 ליאן מתכתבת גם עם בני משפחתה שבאנגליה . אני והיא מדברים עם העיניים ודרך ההודעות שהיא מראה לי . עכשיו חדרו לבית של ההוא, עכשיו פרצו לבית של ההיא . כולם מכירים את כולם בקיבוץ . אני יודע איפה כל בית נמצא, אני יודע כמה אנשים יש בו ומי הם . אני יוצא מהממ"ד, נועל את דלת הבית וסוגר את כל מה שאפשר לסגור : תריסים, דלתות, חלונות . אנחנו שומעים דפיקות . חריקות . המחבלים מנסים לשבור את התריסים ולהיכנס . אני סוגר את דלת הממ"ד ומחזיק את הידית . כמו ברובם המוחלט של הממ"דים, גם אצלנו אין שום אפשרות לנעול מבפנים . המחבלים לא מצליחים לפרוץ לבית וממשיכים הלאה . אני עוזב את ידית דלת הממ"ד רק כשאני בטוח שהם כבר הלכו . אנחנו מקווים שזהו, שזה דילג עלינו . מההודעות שממשיכות להגיע, אנחנו לומדים שהמחבלים זורקים בקבוקי תבערה ומציתים בתים שבהם מתבצרות משפחות . לכן אנחנו מחליטים שאם הם חוזרים, אנחנו לא נאבקים ולא מביעים התנגדות . אנחנו מקווים שזה ימנע מהם לירות ושזה יגן על הבנות . השעה רבע לאחת-עשרה בבוקר . בשבת רגילה, בשעה הזו, אנחנו יושבים לארוחה משפחתית רגועה . יש שבתות שאנחנו אוכלים ג'חנון, יש שבתות שליאן מבשלת שקשוקה לכולנו . אנחנו לא בשבת כזו ואנחנו לא בבוקר כזה . אנחנו כבר יותר
|
|