|
|
עמוד:14
אמריקה השנייה | 14 חודשים לפניי . הוא היה בן תשע-עשרה וחברתו הייתה בהיריון . המנהל, כמחווה של רצון טוב, הציע לחברה עבודה משרדית במענה לטלפונים . שניהם היו עובדים גרועים במיוחד . החברה החסירה עבודה בערך אחת לשלושה ימים ומעולם לא טרחה להודיע מראש . למרות אינספור אזהרות, היא לא החזיקה מעמד יותר מכמה חודשים . גם בוב עצמו החסיר לפחות יום עבודה בשבוע ותמיד איחר . נוסף על כך, הוא נהג לקחת שלוש-ארבע הפסקות שירותים ביום, וכל אחת מהן ארכה למעלה מחצי שעה . המצב הידרדר עד כדי כך שבסוף התקופה שלי שם, אחד העובדים ואני הפכנו את זה למשחק — היינו מפעילים טיימר כשהוא נכנס לשירותים ומכריזים בקול רם את זמני הביניים לכל המחסן : "שלושים וחמש דקות ! " "ארבעים וחמש דקות ! " "שעה ! " בסופו של דבר גם בוב פוטר . כשהודיעו לו על כך, הוא השתולל על המנהל וצעק : "איך אתה עושה לי את זה ? אתה לא יודע שהחברה שלי בהיריון ? " והוא לא היה היחיד : לפחות שני עובדים נוספים, בהם גם בן דודו של בוב, פוטרו או התפטרו במהלך הזמן הקצר שלי במחסן . אי אפשר להתעלם מסיפורים כאלה כשמדברים על שוויון הזדמנויות . כלכלנים זוכי פרס נובל מתריעים מפני קריסת המרכז התעשייתי של המערב התיכון והתרוקנות הליבה הכלכלית של העובדים הלבנים . כוונתם לכך שהעבודות היצרניות עברו לחו"ל, והאפשרויות למעמד הביניים הידלדלו לכל מחוסרי התארים האקדמיים . זה בהחלט מטריד — וגם אני מוטרד מזה . אבל הספר הזה עוסק במשהו אחר : הוא עוסק במה שקורה בחייהם של אנשים אמיתיים כשהכלכלה התעשייתית קורסת . זה ספר על תגובות גרועות ביותר לנסיבות קשות . זהו סיפורה של תרבות המטפחת התפוררות חברתית ולא נאבקת בה . הבעיות שראיתי במחסן חורגות הרבה מעבר למגמות מקרו- כלכליות ולמדיניות ציבורית . יותר מדי גברים צעירים איבדו כל חסינות לעבודה קשה . משרות טובות הופכות לבלתי אפשריות לאיוש לאורך זמן . וגבר צעיר, שיש לו כל הסיבות בעולם להחזיק
|
|