|
|
עמוד:12
אמריקה השנייה | 12 Survive . השינוי הפוליטי של אזור האפלצ'ים ממעוז דמוקרטי לרפובליקני הוא זה שעיצב מחדש את הפוליטיקה האמריקנית אחרי תקופת נשיאותו של ניקסון . וזה גם המקום שבו נדמה כי עתידם של הלבנים ממעמד הפועלים עגום במיוחד . מאובדן הניידות החברתית ועד לעוני, גירושין והתמכרות לסמים, האזור שבו גדלתי הוא מוקד של אומללות . אין זה מפתיע, אם כן, שאנחנו חבורה של אנשים פסימיים . מה שכן מפתיע הוא שמחקרים מצאו שלבנים ממעמד הפועלים הם הקבוצה הפסימית ביותר בארצות הברית . פסימים יותר ממהגרים היספנים, שרבים מהם חיים בעוני שקשה בכלל לדמיין . פסימים יותר מאמריקנים שחורים, שגם כיום מצבם הכלכלי נחות מזה של לבנים . אומנם המציאות מצדיקה מידה מסוימת של ציניות, אבל העובדה שהילבילים כמוני רואים את העתיד בשחור קודר יותר מקבוצות אחרות — שחלקן שרויות בבירור במצב גרוע משלנו — מעידה על כך שמשהו עמוק יותר מתרחש כאן . ואכן, כך הדבר . אנו מבודדים חברתית יותר מאי פעם, ואת תחושת הבדידות הזאת אנחנו מורישים לילדינו . הדת שלנו השתנתה גם היא — היא נבנית סביב כנסיות המתמקדות ברטוריקה רגשית עזה, אבל מציעות מעט מאוד תמיכה קהילתית שיכולה באמת לעזור לילדים עניים להצליח . רבים מאיתנו פרשו משוק העבודה או פשוט בחרו שלא לעבור מקום למען הזדמנויות טובות יותר . הגברים שלנו מתמודדים עם משבר גבריות ייחודי, שבו חלק מהתכונות שהתרבות שלנו מקנה להם מקשה עליהם להצליח בעולם המשתנה סביבם . כאשר אני מזכיר את מצוקת הקהילה שלי, אנשים רבים מציעים הסבר שנשמע בערך כך : "ברור שהמצב של הלבנים ממעמד הפועלים הידרדר, ג'יי-די, אבל אתה רותם את העגלה לפני הסוסים . הם מתגרשים יותר, מתחתנים פחות, וחווים פחות אושר כי אפשרויותיהם הכלכליות הידרדרו . לו רק היו להם יותר הזדמנויות עבודה, כל שאר תחומי חייהם היו משתפרים גם כן" . פעם החזקתי בדעה הזאת בעצמי . בצעירותי השתוקקתי להאמין
|
|