|
|
עמוד:13
החלום | 13 יפים כל כך רוקדים, שמחת תורה וטבע, ריקוד אחד של גוף ונשמה . אבל פתאום, כמו נשימה שנעצרת, כולם נופלים . אני מרחף מלמעלה ורואה אותם שרועים על הכביש, מתים, גופות בתנוחות מעוותות, פזורות לכל אורך הדרך — מצומת שובה, דרך סעד ועד המיגונית בפתח קיבוץ עלומים . ואז הטלפון מצלצל . שאול, מג"ד המילואים שלי, על הקו . אני מחזיק את הטלפון ביד ובכל זאת שומע את קולו : "נמרוד, אתה חייב לחזור . יש לך אחריות כאן ! מה אם טיל נופל בגזרה שלך ? " אני לא עונה לו . מרחוק שוב מופיע הילד היהודי, הילד שנשבעתי לו שאקדיש את חיי כדי שלעולם לא עוד . אני רוצה לצעוק אליו, "תחזור ! אל תלך ! " אבל אני לא מצליח להוציא הגה, לא לצעוק ולא להיפרד . בנקודה הזו של החלום אני תמיד מתעורר בבעתה, מרגיש כאב חד בחזה, בדיוק באותו מקום שבו חטפתי כדור — כדור שנבלם בנס במחסנית של הווסט שלי — בקרב על קיבוץ עלומים . אני מנסה להסדיר נשימה, מביט בפני המלאך של מרים שישנה לידי, מקרינה שלווה ורוגע . היא לא יודעת כמה הנוכחות שלה מרפאת ומרגיעה . היא לא יודעת איך הבטתי עליה במבט האחרון בבוקר שמחת תורה, כמה דקות לפני שהכול התחיל . היא לא ידעה שזו תהיה הפעם האחרונה . כי גם כשחזרתי אליה, אחרי כמה ימים, כבר לא הייתי אותו נמרוד . וזה כבר לא היה אותו עולם . העובדה ששרדתי בנס וחזרתי בחיים לא סותרת את זה . כעת אני חייב לחזור לאחור בעצמי, לעולם שלפני, לאסוף את כל מה שהשארתי ליד העץ בצומת נתיבות .
|
|