|
|
עמוד:12
12 | אחי, מסביב הדממה רועמת, מחרישת אוזניים, שקט אפוקליפטי שמכה בי מבפנים . זו לא דממה רגילה ; זו דממה של יקום שלם שנעצר, כאילו העולם כולו קפא בהלם נורא . שתיקה מזועזעת, מבעיתה, שרק מעצימה את האילמות הפתאומית שלי — אני פותח את הפה, מנסה להוציא משהו, אבל המילים כאילו קבורות עמוק בתוכי . לפתע קיריל מופיע, שותק, רק מחכה . אני צועק אליו, "יש לך אטמי אוזניים ? " — הרעש של הדממה כבד מדי, אליו מצטרף מקלע הנגב הרועם, ואין לי לאן לברוח מזה . אחד הלוחמים לידי נותן לי אטם אחד, אני חותך אותו לשניים ומכניס לאוזניים, מנסה להטביע את השקט המזעזע, אבל שום דבר לא נרגע . הדממה הזו, השקט המחריש, מתחיל לבעבע מתוכי, ובדיוק אז אמנון מתפרץ, כמו הד רחוק, בקול שלא מפסיק לזעוק : "שוחטים אותם . . . טובחים בהם בבארי . . . מה אנחנו עושים כאן ? " הצעקה שלו מטשטשת הכול, העולם נצבע בשחור-לבן, אנחנו כבר לא בנתיבות — אנחנו ברחובותיה של קישינב, עיר ההריגה, בעיצומו של הפוגרום . אני שומע את אמנון צועק ביידיש, עד שהקול שלו מחריש הכול, כאילו נבלע באפלה המוחלטת . ואז עשן . עשן שחור סמיך מיתמר לשמיים, עשן של משרפות, הררי אפר אדם . ילד יהודי עומד בצד, בידיים מורמות, מביט בי בעיניים שקטות, מלאות כאב, מבט חודר שדורש תשובה . אני מנסה לדבר אליו, להסביר שאני בדרך אליו, שאני אעשה הכול להגן עליו, אבל המבט שלו ריק, מלא ייאוש . הוא מתרחק ממני, צועד אחורה באיטיות, ואני נשאר קפוא, עיניי נעוצות בו . הוא מתרחק עוד ועוד, מביט בי בעצב . ברגע שהוא נעלם אני שוב חוזר לצומת נתיבות, ליד העץ . אבל במקום הדממה מקפיאת הדם נשמעים ברקע קולות של שירה וריקודים כמו אלה ששרו בהקפות אתמול בבית הכנסת — אני רואה גברים, נשים וילדים שרים, רוקדים מאושרים מול ספר התורה . וכעת, יחד איתם, בתחפושות ובבגדים צבעוניים של פסטיבלים, נערים ונערות
|
|