|
|
עמוד:13
םו 1 13 יודעים שרוני בחמ"ל בנחל עוז ושהיא מוגנת" . אצבעותיה מקישות על צג הטלפון . "ליתר ביטחון אני ממשיכה לנסות להתקשר אליה", היא מדווחת לי . "גם אני ממשיך לנסות, אבל אין תשובה", אני אומר . "אולי ננסה להתקשר אל אחת החברות שלה ? " שרון מציעה . "יש לך מספר של מישהי מהן ? " היא מנידה בראשה . אין לנו אף מספר טלפון של אף חברה שמשרתת יחד עם רוני . פתאום זה נראה כל כך מוזר . מה אנחנו יודעים עליהן ? כלום . אנחנו יודעים שהן נהדרות . אנחנו יודעים שרוני אוהבת אותן מאוד מאוד . אנחנו יודעים שכיף לה להיות אחת מהן, ושאלמלא הן ייתכן שהיא היתה נשברת, כי מערכת היחסים עם הממונים עליהן אינה תקינה, וזה רק בלשון המעטה . ואנחנו יודעים שגם כאשר הן יוצאות הביתה, הן חוזרות ונפגשות בערבים, סועדות יחד במסעדות, מבלות יחד בברים ורוקדות . אני נושם עמוק . היעדר האפשרות להתקשר לאחת החברות, או למפקד או מפקדת כלשהם, מביא אותי לכעוס על עצמי . יותר מפעם אחת עלה בדעתי לגנוב את הטלפון של רוני ולהעתיק ממנו את המספרים של חברותיה ומפקדיה . למה לא עשיתי את זה ? כמה חבל שהמצפון שלי עצר בעדי . לו היה לי עכשיו מספר טלפון של חברה שסיימה משמרת בחמ"ל, או שעדיין לא
|
|