|
|
עמוד:11
םו 1 11 אמש הכל היה כרגיל . אמנם הצטערנו שרוני נמצאת בבסיס, אבל התייחסנו לזה — כמו שהיא לימדה אותנו — "בקליק" . ככה היא נוהגת לומר . "בקטנה" . המילה הזו אהובה עליה ומאפיינת אותה כל כך . ובאמת, לא עשינו מזה עניין . כל חייל וחיילת שהתגייסו לשירות משמעותי במקום רגיש כל כך, יודעים שישנם חגים שבהם לא יוצאים הביתה . נשארים בבסיס ופוקחים עין ושמחים שהאזרחים יכולים לחגוג בשקט . לא נורא . אכלנו ארוחת ערב והרגשנו באוויר את ריחות הסתיו הקרב ובא . ככל שעוברות הדקות המצב מתחיל להתבהר מעט . עדיין אין לי שמץ של מושג מהו בדיוק האירוע ובאיזה סדר גודל מדובר, אבל המיקום כבר ידוע . לא טולכרם ולא קלקיליה ; עזה . ועזה פירושה רוני, בתי הבכורה . חרדת האב שלי מתגלה כמדויקת . הרי רוני משרתת כתצפיתנית בבסיס נחל עוז שבעוטף עזה . כמו במכת ברק חוזרות אלי השיחות איתה . אני זוכר היטב שאמרתי לעצמי : טוב מאוד שמכינים אותם . טוב מאוד שהצבא שלנו נמצא עם אצבע על הדופק ויודע להקדים רפואה למכה ולהיות בכוננות . ואמרתי לשרון : "הם בטח מתכוונים לעוד סבב של רקטות", ולא דאגתי . כמו כל אזרחי מדינת ישראל האמנתי ליודעי הדבר בצבא ובממשלה, שסיפרו לנו בביטחון וללא כל ספק שחמאס מורתע . חמאס מורתע .
|
|