פתח דבר

עמוד:10

• 10 • בּוֹ יוּבַן מַה פֵּרוּשׁ הֱיוֹת בֶּן תְּמוּתָה, וּזְמַן לְהַבְדִּיל בֵּין הַשְּׁנַיִם . אֲנִי בָּחַרְתִּי : מִתּוֹךְ אַגָּדָה וְהִיסְטוֹרְיָה אֲנִי נָעָה כְּדֵי לִהְיוֹת לְחֵלֶק מִן הַתְּלָאָה שֶׁחֶשְׁכָתָהּרַק עַתָּה מַגִּיעָה אֵלַי דֶּרֶךְאוֹתָם הַשָּׂדוֹת, הַנְּהָרוֹת, אוֹתָן דְּרָכִים שֶׁנִּגְדְּשׁוּ כִּרְקִיעִים בְּמֵתִים . ( "מחוץ להיסטוריה", מאנגלית : ליאור שטרנברג, עמ' 66 ) זוהי עמדה שבכוונה מתרחקת לרגע מן הפרטי, האישי, לטובת ניסיון ללכוד אמת מדויקת ושלמה יותר . המשוררת בוחרת להפוך להיות "חלק מן התלאה", חלק מן הסבל ההיסטורי, ובכך להעניק לקולה הד רחב יותר . כוחה של השירה האירית טמון בתנועה המתמדת בין הכללי לאישי, בין ההיסטוריה להווה, ובעיקר בחזרה המתמדת אל שמות המקומות ושמות האנשים, שהם אלה שמחזיקים בחוּבּם את החום והמשמעות . נדמה לי שכל משורר ומשוררת במבחר זה יודעים את הסוד הזה באופן האינטימי ביותר, כפי שניתן לראות גם בשורות האלה של מוֹיָה קָאנוֹן, החוזרות ואוספות את המקום, המרחק, הזהות והשיר לכדי יחידה נושמת אחת : עֲבוּר אֵלֶּה שֶׁעָזְבוּ אֶת הַמָּחוֹז שֶׁלִּי, הַבָּנוֹת מִדָּאוּנִינְגְס וְרוֹזֶס שֶׁעָקְבוּאַחַר סִירוֹת דֵּיג הֵרִינְג צָפוֹנָה לְשַׁאטְלַנְד, שֶׁפָּעֲרוּ אֶת בִּטְנוֹ הַכְּסוּפָה שֶׁל הַיָּם בְּעָבְרָן אוֹהַבָּנִים מֵרָנָפַאסְט וְהוֹרְן הֶד

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא