|
|
עמוד:8
• 8 • . . . בְּקִירוֹת הָאֶבֶן הַיְשָׁנִים הַסְּנוּנִיּוֹת בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת כִּשְׁמוּעוֹת נִשָּׂאוֹת בָּרוּחַ . אָבִי, כְּשֶׁהָלַךְ שָׁם בְּלַיְלָה מִן הַלֵּילוֹת חָשַׁב שֶׁשָּׁמַע אֶת רוּחָהּ שֶׁל נוֹרָה סִיאֵר, פַּלְגֵי הַגְּבוּל גָּאוּ לְמִשְׁמַע קַב הַפְּלָדָה שֶׁלָּהּ הַמַּקִּישׁ אֶת הַשָּׁעוֹת . בָּתִּים יְשָׁנִים, לְחִישׁוֹת מִפֶּה לָאֹזֶן, שְׁכוּחוֹת כִּמְעַט ; גַּם אֲנַחְנוּשִׁחַרְנוּאֶת הַמִּשְׁעוֹלִים וְקָרָאנוּבִּשְׁמָהּ, הָאֲדָמָה הִיא אֲנָחָה וּמוֹץ, פְּלָגִים נֶעֱלָמִים, מַעֲבָרִים שֶׁסָּחֲפוּאֶת הָרֹתֶם הַמַּצְהִיב . ( מאנגלית : ליאור שטרנברג, עמ' 130 ) הקִרבה האינטימית הזאת אל האדמה, אל המקום, מקבלת את אישורה גם מתוך אמונה בפשטות הבסיסית ובאופטימיות שמשרה המפגש בין אדם אחד לחברו . יש ודאי משהו נאיבי מאוד בתפיסה הזאת, אך קשה להתעלם מן האותנטיות שלה, כמו למשל בשורות האלה החותמות את "קצה האי" של פול דוּרְקַן : יוֹרֵד לְאֹרֶךְ שְׂדֵרַת עֵצִים, חוֹלֵף עַל פְּנֵי הַבִּקְתָּה הָרִאשׁוֹנָה, עַל פְּנֵי הַבִּקְתָּה הַשְּׁנִיָּה, מֵעֵבֶר לְכָל דֶּלֶת יֵשׁ שָׁכֵן . לִהְיוֹת בְּחֶבְרַת אֲנָשִׁים מִסּוּגוֹ הִיא הַסִּבָּה שֶׁבְּשֶׁלָּהּ הָאָדָם נוֹלָד . כֵּיצַד יָכֹלְתִּי לָדַעַת זֹאת אִלְמָלֵא הִגַּעְתִּי בְּמִקְרֶה לִקְצֵה הָאִי ? ( מאנגלית : גלעד מאירי, עמ' 81 ) אך חשוב לשים לב שהקִרבה למקום, גם כשהיא מיסטית וגם כשהיא מעשית מאוד, היא רק חלק מתמונה שכוללת בתוכה גם
|
מקום לשירה
|