|
|
עמוד:6
• 6 • לפני שנים ראיתי באחד הרחובות המרכזיים בדבלין נערה רושמת את שיריה בגיר על המדרכה, בטבעיות גמורה, כמו כל נגן או אמן רחוב המציג את כשרונו בפני הקהל האקראי, החולף . בדרך חזרה, בנמל התעופה, מעל המדרגות היורדות אל שער היציאה למטוס, הייתה פרושה כרזה שבה הופיע המשורר שיימוס הִינִי לצד אחד משיריו הידועים, מבטו מוסט הצִדה, אחוז הרהורים, ראשו נשען על ידו . בשער הסמוך היה זה המחזאי האירי ג'ורג' ברנרד שו שהשקיף על היוצאים, והיו בוודאי כרזות דומות שהציגו משוררים אחרים, שאותן לא ראיתי . קו ישיר עובר בין הנערה האלמונית ברחוב לכרזות המרשימות האלה שהוצבו לא במקרה, כמעין ברכת הדרך, דווקא בשערי היציאה של הנמל — הכבוד למילה, להשראה, לאדם הכותב, המסורת עתיקת השנים של השירה . אחד המאפיינים הבולטים של השירה האירית הוא יחסה למקום, האופן שבו שמות מקומות, נופים, תוואי קרקע, הם בו-זמנית ציוני דרך וחלקים של זהות אישית והיסטורית . הנה למשל בית אחד מתוך שירו הקצר של שיימוס הִינִי שנקרא בפשטות "שיר" ( Song ) , שבו לאחר תיאור ראשוני של נוף כל-אירי : "עֲצֵי אַלְמוֹן / מַפְלִיגִים בְּמֶרְחָק רָטֹב, נוֹטֵף, / בֵּין הַקָּנִים . " פונה המשורר אל ספֵירה אחרת ומאמֵץ מבט-על האוסף את הנוף הזה אל תוך משמעות מטפיזית, אך מבלי לאבד לרגע את אחיזתו בקרקע, במוחשי : שָׁם פִּרְחֵי הַבֹּץ שֶׁל הַנִּיב, פִּרְחֵי הָאַלְמָוֶת שֶׁל הַמִּנְעָד וְהָרֶגַע שֶׁבּוֹ הַצִּפּוֹר שָׁרָה קָרוֹב מְאֹד אֶל הַמּוּזִיקָה שֶׁל מַה שֶּׁקּוֹרֶה . ( מאנגלית : ליאור שטרנברג, עמ' 45 ) בשונה משירים אחרים שלו ושל אחרים, הִינִי אינו נוקב כאן בשם המקום המסוים שעורר בו את התובנה הזו, אולי כדי להשאיר אותה נפרדת, אוניברסלית . אך גם כך, הקשר אל הקרוב, הקונקרטי, הוא
|
מקום לשירה
|