|
|
עמוד:10
• 10 • שרון אולדס בוקר בבידוד מְטַפֶּסֶת עַל הַמַּדְרֵגוֹת, לְאַט, עַל כַּפּוֹת יָדַי וְעַל עֲקֵבַי, כְּפוּפָה הַרְחֵק קָדִימָה, אֲנִי רוֹאָה אֶת הַשּׁוֹקַיִם שֶׁלִּי מִקָּרוֹב מְאֹד — אֶת הַזִּקּוּקִים הַסְּגֻלִּים וְהָאֲדֻמִּים, אֶת חוֹרֵי הַתּוֹלַעַת שֶׁלָּהֶם, בְּכָחֹל מַלְכוּתִי — כַּמָּה כְּבָר הֶבְדֵּל יֵשׁ בֵּינִי לְבֵין גְּוִיָּה ? אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁלֹּא אֶגְמֹר, אַחֲרֵי שֶׁאָמוּת, אַף שֶׁזֶּה נִרְאֶה מוּזָר קְצָת, בִּשְׁבִילִי, וּמוּזָר שֶׁמַּה שֶּׁלָּמַדְנוּ בְּכִתָּה ז' בְּשִׁעוּר לְחִנּוּךְ מִינִי אֵינוֹ חֵלֶק מֵהַמִּבְנֶה שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, כְּמוֹ קֶצֶב לֵב וּנְשִׁימָה, אַף שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתִים בַּמִּטָּה, מֵהֶתְקֵף לֵב . נִדְמֶה לִי שֶׁאָבִיהָ שֶׁל אִמִּי מֵת כָּכָה, עִם הַמְאַהֶבֶת שֶׁלּוֹ, אַחַר כָּךְ אָמְרוּ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁהוּא נָפַל בַּמַּדְרֵגוֹת אֶל הַמַּרְתֵּף שֶׁבִּכְלָל לֹא הָיָה שָׁם . סִפַּרְתִּי אֶת זֶה לַבֵּן שֶׁלִּי, כְּשֶׁכְּבָר הָיָה כִּמְעַט בֶּן חֲמִשִּׁים וְאָמַר שֶׁאַף פַּעַם לֹא סִפַּרְתִּי לוֹ שׁוּם דָּבָר עַל הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי — וְהוּא אָמַר, אָז מָה הֵם עָשׂוּ, זָרְקוּ אוֹתוֹ מֵהַמַּדְרֵגוֹת שֶׁל הַמַּרְתֵּף ? הַבֹּקֶר, בַּחֲלוֹם, אָבִיו נִכְנַס אֶל מִסְעָדָה, יָשַׁבְתִּי וְחִכִּיתִי עַל הַסַּפְסָל וְרָאִיתִי אוֹתוֹמֵרָחוֹק, גָּבֹהַּמִכֻּלָּם, עִם הָאוֹר הַזֶּה בָּאֲוִיר סְבִיב פָּנָיו שֶׁהָיִיתִי רוֹאָה, לִפְעָמִים, כְּשֶׁהָיִיתִי מְאַחֶרֶת לִפְגִישָׁה אִתּוֹ . זֶה לֹא הָיָה הַלֹּבֶן שֶׁלּוֹ — רָאִיתִי אוֹר כָּזֶה גַּם סְבִיב פָּנָיו שֶׁל הֶחָבֵר שֶׁלִּי בַּתִּיכוֹן .
|
מקום לשירה
|