מבוא

עמוד:13

ילקוט מורשת מבוא 13 של הציונות . שיין מדגישה את תרומתם של יחידים בשבועות הראשונים לכיבושה של גרמניה בידי בעלות הברית בחלקים שונים של הטריטוריה . היא מתארת במאמרה דיון שבו קרא ד“ר גרינברג : “עלינו לרכז את החולים בבית חולים מרכזי אחד“, והציע לייסד לשכה מיוחדת לבריאות ולתברואה . נציג מחנה לנדסברג, ד“ר שלמה נאבריסקי, רופא במקצועו, קרא לניצולים להיות מחוללי השינוי במצבם וניסח את כיוון הפעולה : “מכיוון שאיננו יכולים להמתין לעזרה של העולם מבחוץ, עלינו לעשות הכול בכוחות עצמנו“ . הרי לפנינו מעבר ממצב אטומי של יחידים, שבתוקף הנסיבות התקבצו באזור מסוים בגרמניה, לציבור המגבש תודעה וזהות של קבוצה באמצעות חזונם ומיומנותם המקצועית של יחידים . מעבר זה התאפשר הודות למסורת של התארגנות פוליטית יהודית, במקרה זה ציונית, ולדפוסי הפעולה של ארגוני העזרה היהודיים ורצונם להושיט סיוע שיענה על המצוקות שנוצרו עם סיום המלחמה . במאמרה “‘לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים‘ — גן הילדים במחנה העקורים ברגן – בלזן : מקרה מבחן“ מציגה צפורה שחורי – רובין את ההתארגנות של 12,000 הניצולים והשורדים במחנה הגדול הזה — היהודים שנמצאו בו עם השחרור והרבים שהצטרפו אליהם . שחורי – רובין מספרת שגן הילדים הוקם לראשונה בעיר צלה שליד מחנה ברגן – בלזן ביוני ,1945 ביזמתם של השורדים והניצולים ובהנהגת מורים מקרב שארית הפליטה, כחודשיים לאחר שחרור המחנה על ידי הבריטים . קיומו הסדיר התאפשר בתמיכת הג‘וינט והסוכנות היהודית . כך מתארת המחברת את מטרותיו החינוכיות של גן הילדים : להחזיר את הילדים לשגרת חיים מסודרת, להרגילם לסדר יום קבוע ויציב, לנטוע בהם ביטחון, להחליף את הפחד, התסכול, השנאה והחשדנות שחוו עד אז באהבה, בשמחה ובחופש, לשקם את בריאותם הגופנית והנפשית ולפתח את חוסנם הגופני, לעזור להם ליהנות מילדותם, להנחיל להם ערכים כמו אחריות והערכה עצמית, לשקם את האמונה שלהם במין האנושי, להקנות להם את האומץ להביט קדימה בבטחה, ובעיקר — להשיב להם את ילדותם ולהעניק להם תקווה לעתיד טוב יותר . נעמה סרי – לוי מציגה במאמרה “הרפטריאנטים במחנות העקורים, 6491‑ 7491“ את מעבריהם של יהודים ששהו בברית המועצות בתקופת המלחמה . אנשים אלו לא חוו את החיים והמוות תחת שלטון הכיבוש הנאצי, אולם בשנותיהם בברית המועצות

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא