|
|
עמוד:11
ילקוט מורשת מבוא 11 ההישרדות לאחר השחרור חייבה מעבר ממצב שבו אין אפשרות לקבל החלטות למצב שבו צריכים לקבל החלטות, על אף האי – ודאות שתוארה לעיל . לאחר שהמצב הגופני השתפר במידת מה לא היה מנוס מלהחליט אם לחזור לעיירה ולבית משכבר הימים ולהתייצב נוכח המציאות החדשה ; לחפש מסגרת חברתית או ארגון שיוכלו לסייע ; ולהסתגל לכך שיש להמתין בתקווה למצוא חבר או חברה שאפשר לסמוך עליהם ולתכנן אתם עתיד משותף . מתברר אפוא שהמעבר ממלחמה ללא מלחמה לא הוביל מיד לחירות ולחופש . ליחיד היו קשיים רבים מאוד, ורישומם ניכר בזיכרונות ובעדויות של שורדים וניצולים . האומנם אפשר לחיות ללא מורא ? האפשר להאמין שניתן לחזור אל מה שהיה לפני החורבן — להיות בריא, לעבוד שלא בכפייה, לבחור מקצוע, להקים משפחה, להיות בן זוג או בת זוג ? למושג “מעברים“ יש עוד משמעות : המעברים הגאוגרפיים של הניצולים במסעותיהם ממרכז אירופה, שם חלקם שוחררו, למזרחהּ, בחזרה לבית שחרב, שממנו נאלצו להימלט למקום ריכוז של שורדים וניצולים נוספים בשל עצמת ההיעדר והחשש מפגיעה של שכנים שהשתלטו על רכושם . וכן מדובר במעברם של יהודי פולין משטחי ברית המועצות בחזרה לפולין ( הרפטריאציה ) ומשם מערבה בנתיבי הבריחה . המאמרים המובאים בגיליון זה הם פרי מחקר המתחקה אחר הניסיונות השונים לעבור מהוויה של קרבנות להוויה של אנשים ונשים המקבלים החלטות לגבי חייהם ומְאמְצים לעצמם נקודות אחיזה כדי להתייצב ולהצליח . מכלול המאמרים בגיליון אינו מקיף את כל הנושאים ואינו מתיימר להציב טיפולוגיה של הניצול והשורד היחיד . אפשר ללמוד מהם עד כמה הייתה חשובה ההתארגנות היהודית לחיזוק היכולת לעבור ממצב של קרבן למציאות שאפשר לתכנן בה עתיד ולשקול את היתכנותו . ההתארגנות הייתה גורם תרבותי, חברתי ופוליטי בהיסטוריה של היהודים בכל תפוצותיהם מדורי דורות, והיה לה תפקיד בחיי היהודים גם בתקופת המלחמה . ארגוני העזרה היהודיים, שפעלו בתחומי הפוליטיקה, החינוך והכלכלה, היו בתקופה המודרנית הבסיס לעיצובה של סולידריות בין יהודים במדינות שונות . בתקופה שאנו דנים בה הייתה להתארגנות משנה חשיבות . היא הייתה לשורדים ולניצולים עוגן במאמציהם לחזור לחיים . היא גם אפשרה ליהודים בארצות החופש לסייע לניצולים ולשורדים במאמציהם האדירים לחזור לשגרת חיים ולתכנן את עתידם . תהליכים אלה לוו בקשיים רבים ובלא מעט מתחים, כעסים ואכזבות . כך לדוגמה כתב ד“ר זלמן גרינברג מקובנה, ששרד במחנה דכאו, לקונגרס היהודי העולמי במאי 1945 : עברו ארבעה שבועות מאז שחרורנו ושום נציג מן העולם היהודי, שום נציג
|
|