|
|
עמוד:14
14 קרוא וכתוב בלשון עֵבר הדגיש את ההמשכיות שהתקיימה במשך הדורות בפעילות לשימור העברית, והתנגד לעצם השימוש במושג “החייאת העברית“ לתיאור פעילותה של התנועה הציונית, אפילו בנוגע לעברית הדבוּרה ( שם, 12 - ,31 35 - 36 ) . חוקרים אחרים מיקדו את הדיון בשינוי שחל במאזן הכוחות בין העברית ובין שפות אחרות ששימשו במרחב היהודי, וראו בכך את המהפכה המרכזית שחלה במפנה המאות ה- 19 וה- 20 . פרויקט פיתוח העברית והפיכתה למדיום הלשוני המרכזי של היהודים היה חלק ממגמה רחבה לתכנון לשוני ולעיצוב לשון סטנדרטית שאפיינה את עמי המערב . ראשיתו של תהליך זה התרחשה בעת החדשה המוקדמת, ושיאו הגיע במאה ה- 19 עם התפשטותן של התנועות הלאומיות . מטרתם העיקרית של מתכנני השפות הלאומיות באירופה הייתה להביא להאחדה של השפה על כל רבדיה : הדקדוק, המילון, התחביר, הכתיב והמבטא . בצרפת ובאיטליה, למשל, כוננו מוסדות מיוחדים שהופקדו על הטיפול בנושאים אלה . תהליך הסטנדרטיזציה של השפה התאפיין בבחירה של אחד מבין הדיאלקטים השונים, זה שהיה בעל היוקרה הרבה ביותר, אשר אוּמץ כשפת הלאום . לחילופין, יצרו שפה מרכזית מדיאלקטים שונים תוך דחיקתם של המקוריים ( אלדר ,2010 12 - ,22 ,36 39 ) . גם העברית עברה תהליך דומה של עירוב משלָבים וסטנדרטיזציה במסגרת המאמץ הלשוני הלאומי . לטענת בנימין הרשב, העברית כוּננה כ“לשון הבסיס“ והושלטה על המרחב התרבותי כולו . מדובר בתהליך שנעשה באופן מודע וממניעים אידאולוגיים, שבו הוענקה לעברית הגמוניה מלאה תוך ויתור על הרב- לשוניות המסורתית שאפיינה את התרבות היהודית . מעבר זה לחד- לשוניות עברית היה כרוך בשינויים אידאולוגיים, חברתיים ופוליטיים מורכבים, והתהווה תוך התנגדות ודחייה של התרבות הדיגלוטית הרב- לשונית שההשכלה שאפה לשמר ( הרשב ,2008 104 - ,106 114 ; צוקרמן 2008 ; ברטל תשנ“ב, 186 - 187 ; 113 1993, Shavit ) . ההתעלמות מן האחיזה העמוקה של העברית בהוויה היהודית והעימות האידאולוגי בין התנועה הציונית לתנועות יהודיות מודרניות אחרות שהתפתחו במרכז אירופה, גרמו להצנעת תפקידן של האחרונות בהנחלתה המודרנית של העברית . מעטים הם המחקרים שבחנו את השפעת פעילותם של יהודים במרחב דובר- הגרמנית על המודרניזציה של העברית, וזאת בהשוואה להתפתחותו של גוף מחקר עצום שעקב אחר תהליכי התפתחותה של העברית במאות ה- 19 וה- 20 עם עליית תנועת הלאומיות היהודית . לדעת יעקב שביט, המשכילים במרכז אירופה הכשירו את הקרקע להפיכתה של העברית למדיום הלשוני של התרבות החילונית והלאומית ( 122 1993, Shavit ) . שלמה הרמתי, וכמותו גם אריה לוי, הצביעו במחקריהם על חדירתן של מתודות חדישות להוראת השפה במרחב היהודי טרם ייסודו של הפרויקט החינוכי הלאומי- ציוני, כמו “מתודת הדקדוק- תרגום“ או “המתודה הטבעית“ ( הרמתי 1972 ; לוי 1986 . על מתודות אלה ראו בהמשך ) . מחקרי זה צועד בנתיב שהיתוו חוקרים אלה, ושואף להרחיב את הידוע על מקומה של העברית במרחב החינוכי- המודרני דובר- הגרמנית . ספרי עוסק בפיתוח החינוך לעברית בחברה היהודית במרחב דובר- הגרמנית במרכז אירופה מסוף המאה ה- 18 ועד סוף המאה ה- 19 . הוא בוחן את היפרדותה של הוראת העברית
|
|