|
|
עמוד:12
12 קרוא וכתוב בלשון עֵבר כמו קודמיו טען ביאליק כי הקניין הרוחני העיקרי של העם היהודי הוא העברית, השפה שבה אצורים הנכסים התרבותיים שלה . פגיעה בידיעת העברית היא מבחינתו פגיעה אנושה באושיות העם היהודי . גם הוא האשים במפגיע את משה מנדלסון ואת השכלת גרמניה על פעולתם להרחקת היהודים מן העברית . תוצאות מעשיהם של המשכילים, טען ביאליק, ניכרים בדלוּת הרבָּה של כלל הספרות העברית בזמנו : מי שמסתכל בספרותנו — פחד יאחזהו . אין לנו עד היום ספר דקדוק עברי ( בשעה שלגרמנים יש דקדוק עברי ) , אין לנו עוד תולדות הספרות שלנו — אפסות הכחות בכל, המביאה לידי יאוש, רפיון ידים וזו [ ו ] עה ( שם, יט ) . קביעתו הנחרצת של ביאליק כי מערכת הטקסטים העברית של זמנו חסרה מכל וכל ספרי דקדוק עברי הייתה רחוקה מן המציאות . בעשור השני של המאה ה- ,20 בעת שדברים אלה נאמרו, היו בנמצא על מדף הספרים היהודי עשרות רבות של ספרי דקדוק וספרי הוראת עברית שפורסמו במרכז אירופה ובמזרחה . האם ייתכן כי ביאליק לא הכיר ספרים אלה כלל ? נדמה כי אמירה זו מבטאת את העמדה הנוקשה שגיבשה התנועה הציונית בפרק זמן זה נגד השכלת גרמניה יותר מאשר את המציאות . עמדה זו מנוגדת לעיתים להכרתם של אנשי תנועת הציונות בתרומה שהייתה להשכלת גרמניה לפיתוח העברית . דוגמה לכך מצויה בזיכרונותיו של בן-יהודה . בן- יהודה, שכאמור ביקר בחריפות את המפעל המשכילי, תיאר שם איך ניצת עניינו בעברית בפעם הראשונה כשנתקל בספר הדקדוק העברי ספר צֹהר התבה , שאותו פרסם המשכיל הגרמני- יהודי שלמה זלמן הנאו בשליש האחרון של המאה 6 ה- 18 ( בן- יהודה [ 1917 - 1918 ] ,1986 59 - 61 ) . דבריו של ביאליק, כמו אלה של קודמיו שצוטטו כאן, מלמדים על רצונם לחדד את ההבחנה בין האידאולוגיה הציונית- לשונית שהם הפיצו לבין תפיסותיהן של תנועות יהודיות 7 מפעל החייאת העברית, אחד משיאיה של הפעילות הציונית, הוצג מודרניות שקדמו לה . כייחודי ובלעדי לתנועה זו, ואילו שורשיו טושטשו . תפיסות אלה היו משותפות לא רק לציונים אלא גם למי שחקרו אותם . דוגמה לכך בדבריו של חוקר הספרות העברית שלום שפיגל ( 1899 - 1984 ) בספרו הולדתה מחדש של העברית ( Hebrew Reborn ) , שפורסם בשנת 1930 : ראשי השכלת ברלין ( תנועת הנאורות ) החיו את העברית ויצרו את הספרות העברית המודרנית [ . . . ] הם התכוונו למשהו אחר, משהו שונה במהותו . הם רצו לקרב את 6 בן- יהודה לא היה היחיד שהשתמש בספרי משכילים כדי להרחיב את ידיעותיו בעברית . גם משה יהודה ליב לילינבלום ( 1843 - 1910 ) מספר בזיכרונותיו על כך שהשתמש בספרו של הנאו כדי לשכלל את ידיעת העברית שלו . ראו פרוש ,2017 319 - 320 . על עדויות אישיות לשימוש בספרי הוראת העברית שפורסמו במרכז אירופה ראו להלן, בפרק השישי . 7 באופן דומה ניסו ציונים לבדל את עצמם מחברי ״חוכמת ישראל“ שנולדה בגרמניה . ראו Soussan 57 - 56 2002, .
|
|