|
|
עמוד:12
מנו רוזן 12 ואמא שלי החליפו מבטים ללא אומר . אך לאחר שגרטה עזבה, הן בילו את המשך אחר הצהריים והערב בפינג פונג של תרעומת על חוצפתה של האורחת : “היא תלַמד אותנו נימוסים והליכות ? “ כל כך הרבה פעמים סיננו בבוז את המילים “דָרְף אִיש ? “, שבפעם הבאה שהגישו את העוגייה הזו, קראו לה בקריצה “דָרְפיש“, והשם דבק והצטרף לשפתנו הסודית . כמה אהבנו לומר “דרפיש“ או “השולחן הקטן“ או “הארון הירוק“, שכבר נצבע אפור אבל שמו השתמר, או לצלצל פעמיים בדלת דירתה של אוֹמָה, או לדבר על המלצר “דני קיי“ . כשגרטה ש‘ באה שוב לקפה ועוגה אחרי כמה חודשים, אמי הזכירה לנו לא לקרוא לעוגייה “דרפיש“ בנוכחותה, ובשום אופן לא לחזור על הבדיחה שלנו ולבקש בגרמנית — “אפשר דרפיש ? “ אלה היו הסודות הקטנים שלנו . על הסוד הגדול, סוד מותו של אוֹפָּה, סבי הוגו מנדל, לא דיברו .
|
|