|
|
עמוד:10
10 | שקופים על מגש הכסף החשש ממה שנתפס כחולשה נפשית לא היה רק נחלת הציבור הכללי . הוא צבע גם את גישת הממסד ובכלל זה את אגף השיקום במשרד הביטחון שמתפקידו לטפל בנפגעים ולשקם אותם . אחד מסימני ההיכר של חברות נאורות הוא האחריות והדאגה לחיילים שנשלחו על ידן לשדה הקרב ונפגעו נפשית או פיזית . ההתחייבות לדאוג לנכי צה"ל הוגדרה מיד בקום המדינה על ידי דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, שהביע את המחויבות הזו במילים הבאות : "לא די שידע המפקד את מלאכתו . עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו . רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם . אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם — אזי תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך . " מסר המחויבות הזה הפך עם השנים לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית . הציטוט המלא שלו מופיע על קיר הכניסה לבסיס הקליטה והמיון של צה"ל . ההכרזה לוותה כבר בימיה הראשונים של מדינת ישראל בצעדים מעשיים : ב- 1949 חוקק חוק הנכים, וב- 1959 הוא תוקן והוקם מערך שיקום נפרד ייעודי לנכי צה"ל . ואולם, לאורך השנים נשמעו עדויות רבות של נכים ובעיקר של נפגעי פוסט טראומה, שזועמים על הטיפול הנוקשה ואף המבזה, על הפקרתם ועל מה שהם חוו כעוול מתמשך כלפיהם מצד אגף השיקום . לוחמים שנפגעו נפשית העידו על הליכים בירוקרטיים מסורבלים שחוו, על זלזול ועל אטימות . בכירים באגף השיקום העבירו אף הם ביקורת נוקבת וגלויה על הטיפול בהלומי קרב . נפגעי הלם קרב פוסט טראומטיים תיארו את עצמם כשקופים על מגש הכסף . ועדות חקירה שהקים משרד הביטחון, ועדות הכנסת ואף מבקר המדינה לא הצליחו להפיל את החומה הבלתי נראית בין החיילים הפגיעים לחברה ששלחה אותם לקרב . אמות הסיפים של החברה רעדו רק כאשר יום לפני יום הזיכרון
|
|