|
|
עמוד:14
14 | אני הילדה מאושוויץ החרחור . אוזנַי שנאו את זה . רציתי שהחרחורים ייפסקו . בשבילם ובשבילי . אי-שם מחוץ לצריף היו קולות רעם ונפץ ורָטָטָטָה-רָטָטָטָה . הצלילים המהירים היו של מכונות ירייה . גם כאלה כבר ראיתי בפעולה . ידעתי כמה פגיעתן רעה . והן החרידו אותי . הזגוגיות קרקשו במסגרות החלונות שלאורך כל אחד מהקירות, שלושה-ארבעה מטרים מעל ראשי . בדרך כלל הזגוגיות רטטו מהרוח . הצליל שנשמע עכשיו היה שונה . כמו סערה בלי ברקים . צליל דומה לרעם נשמע במרחק . קירות העץ אמנם עמעמו את ההמולה בחוץ, אבל נדמָה שהאנשים בכל הצריפים נאנחים או צורחים בעת ובעונה אחת . כל הכלבים במחנה נהמו ונבחו באיבה גדולה מהרגיל . הכלבים ההם . הכלבים המפחידים, המרושעים . שמעתי את הסוהרים הגרמנים צורחים בכל כוחם . תיעבתי את השפה הגרונית שלהם . פחד אחז בי בכל פעם שהגרמנים פתחו את הפה שלהם . מעולם לא שמעתי גרמנית עדינה . השפה היתה תמיד צורמת, זרה, וברוב המקרים מלוּוה באלימות . רצף מילים שמתעצבות באחורי הגרון ופורצות החוצה בנהמות, ביריקות, בזעף . כמו גדר התיל המחושמלת שכלאה אותנו, ולפעמים חִשמלה את אלה מאיתנו שהצליחו למות בדרך שהם עצמם בחרו, ולא כפי שהנאצים הכתיבו . אסירים רבים נורו לפני שעלה בידם להגיע אל התיל . הקולות הגרמניים נשמעו כועסים מהרגיל . האם כך נשמע סוף העולם ? המלחמה היתה קרובה מתמיד . לשם שינוי, זאת היתה מלחמה שחיילים נלחמו בה אלה באלה . לא המלחמה שאני חזיתי בה, ובה בריונים מדושנים במדים אפורים ושחורים רמסו זקנים ונשים מזות רעב ואז ירו בעורפם, המלחמה שבה ילדים נשלחו לתאי הגז ופרחו מארובות ברסיסים זעירים, מפוחמים . לא ידעתי מה עומד מאחורי המתח שחלחל מבעד לקירות העץ . הבטתי מעלה אל החלונות הארוכים . מהזווית החדה, מבעד לחרכי הזכוכית שמעלי, השמים נראו מוזרים . מובן שהם היו קודרים, כי
|
|