|
|
עמוד:11
הקדמה | 11 ילדים ומבוגרים אחוזי בעתה, הרס של בתים ושל משפחות, פשעי מלחמה, מיליוני עקורים, רעב, מקלטים שהופצצו וקברי אחים . אני מקווה שאחרי כמעט שמונה עשורים של מחשבה על חוסר האנושיות של האדם בשואה, אוקראינה תזכיר לנו את חשיבות העזרה לסובלים מזוועות המלחמה . כשתמשיכו בקריאה, אני רוצה שתחוו את חייה של ילדה בשואה, שתטעמו ותרגישו ותריחו אותם . אני רוצה שתצעדו בנעלַי שלי ובנעלֵי משפחתי, אף על פי שבזמנים הגרועים ביותר לא היו לנו נעליים . אני רוצה שתבינו את הדילמות שעמדו בפנינו ואת הבחירות הבלתי אפשריות שנאלצנו לעשות . אני מקווה שתתרגזו . כי אם תתרגזו, יש סיכוי שתחלקו את כעסכם עם אחרים, וזה מגדיל את הסיכויים למנוע עוד רצח עם . אני בת למסורת ארוכה של היסטוריה בעל פה . אני מתייחסת אל עצמי כאל מספרת סיפורים יותר מאשר סופרת, וזאת הסיבה שנעזרתי בידידי מלקולם ברבנט . הוא בקי במילה הכתובה ובדימויים . נפגשנו בפולין בינואר 2020 , כאשר העולם ציין את יום השנה השבעים וחמישה לשחרור אושוויץ, שהתרחש ב- 27 בינואר 1945 . מלקולם היה בעבר כתב צבאי . הוא היה עד ראייה לטיהור האתני בבוסניה-הרצגובינה בשנות התשעים . הוא מכיר את צחנת רצח העם . לא פעם היה קרוב למוות, והוא חווה חוויות כואבות, שונות משלי . המשותף לנו הוא ששנינו שורדים . הוא התעמק בכיבוש הגרמני של פולין בניסיון להציב את ילדותי בהקשר הנכון . בשעה שעבדנו יחד על החייאת קולות השואה, ריחותיה וטעמיה, נוכחתי שזיכרונות חבויים מציפים אותי . לפעמים הם הדירו שינה מעינַי כל הלילה . כל מה שקרה לי ולאנשים סביבי קבור אי-שם בעמקי הלא-מודע שלי, אם כי בתור פסיכותרפיסטית עלי להכיר באפשרות שהגיל והזמן טשטשו את זיכרונותי הגרועים ביותר . מוח האדם וגופו הם מכשירים מופלאים, ואפשר שלעולם לא נבין לגמרי את מנגנוני ההישרדות שלהם . אפשר שיש פרטים מסוימים בסיפור שלי שאינם הולמים בדיוק
|
|