|
|
עמוד:14
בכל סרלואי 14 הגברים להוצאת ספר התורה . אני אשמע רעש של הסטת פרוכת, רעש של דלת נפתחת, ומרחוק אראה ידיים חזקות וכתפיים עטופות בטלית מחבקות ספר תורה, ואת כל הגברים מתכופפים לנשק אותו בתנועה שיש בה אהבה עמוקה והכנעה ואינטימיות וגם הרגל, תנועה שיש בה היכרות עמוקה וגם פליאה, ושוב, בפעם המי יודע כמה, אתחיל לבכות . אני אבכה מחר ובשבת שאחריה, ואני אבכה בכל השבתות שעוד יבואו, שנים ארוכות ארוכות, בתפילת נעילה של יום כיפור ובתפילות הארוכות של ראש השנה ובתפילות הקצרות יותר של שבת והכי הרבה בשמחת תורה, אבכה מול הארון המלא והארון הריק, אבכה גם כשאמא לידי ( אבל פחות ) , אבכה כל כך הרבה עד שזה יקרה לפעמים ברגע שבו רק אכנס לבית הכנסת, אבכה ואבכה עד שהגברות המכובדות אולי ישימו לב ואולי יתעלמו, וגם אני לא אדע למה . וזה יהיה ככה בשבת ובחג, ואני אמשיך ללכת לבית הכנסת כי אבא ואמא רוצים, ועכשיו גם אני למרות שזה כואב לי נורא ואני לא יודעת למה . ואני אבכה גם בגיל ארבעים כשאני אישה מבוגרת ואמא לילדה מבוגרת מהילדה שהייתי אז, עד שאבין למה בכיתי . זו היתה הבעיה שאין לה שם של שבת בבוקר . היא הציקה לי כמה שנים עד שהצלחתי, ילדה משוגעת למילים כפי שהייתי, לנסח אותה . לקח לי הרבה זמן למצוא מילים למסתורין הזה, הרגשה אחת מני רבות שהחלו לפקוד אותי אז, בגוף ובנפש, וכמו תמיד כדי להגדירה נעזרתי בספר אחר . ב״נשים קטנות״ מנסה דודה של איימי מארץ׳ להבין מדוע איימי עצובה כל כך, עד שהיא מבינה כי המלנכוליה של איימי היפה מקורה בגעגועים ללורי, והיא אומרת * והנה מצאתי לעצמה : ״נפש הילדה יוצאת אל לורנס הצעיר" . * לואיזה מיי אלקוט, נשים קטנות, הוצאת יהושע צ׳צ׳יק ספרים, תל אביב, 1969 , עמ׳ 413 .
|
|