על אהבת תורה, כלומר — על פמיניזם

עמוד:13

משקל עודף 13 יחולל איילות ויחשוף יערות ובהיכלו כולו אומר כבוד, מתרגשת עד דמעות מפיוט ״לכה דודי״ שמתאר כיסופים כה עמוקים, עד שנפשי נרעדת . מלפניי ומאחוריי אבל לא מצדדיי גבן של נשים שאיני מכירה : זו שחובשת פאה ועומדת על עקבים דקיקים ורגליים צרות אבל יש לה גב רחב להפליא, וזו עם הכובע הפשוט שלבושה תמיד באותה השמלה, וזו שאני מרגישה גם מגבה שאינה מחבבת אותי, וזו שיש לה כובע רחב ועדיין מצליחה להסתובב ולהביט בכל אישה שנכנסת לעזרת הנשים ותמיד מצליחה לראות — לפקח אולי גם על כל מה שקורה בעזרת הגברים . כולן מתפללות ורק אני לא . אני אומרת את כל המילים, עוצמת עיניים ומתנדנדת במקומות הנכונים, מקשיבה אפילו לדרשה ( פעם התלחשתי עם אחת מחברותיי בזמן הזה, עד שגברת עקבים דקיקים נזפה בנו בלחישה צרודה ) , אבל אני מרגישה שא-להים יודע ואני יודעת שאני לא באמת מתפללת, שאני כאן כי אבא רוצה, שאני מנסה ככל יכולתי להיות בפנים, ולא מצליחה . ואני יודעת שמחר זה יהיה קשה יותר : חצי שעה אחרי שהדלת תיסגר מאחורי אבא ואלישיב, ואני אגנוב עוד רגע של שקט בבית הריק — מהתענוגות שעד היום איני יכולה לעמוד בפניהם — אני אקום ואתלבש ואשתה משהו ואקח פרוסה גדולה מדי של עוגה ואלך שוב לבית הכנסת . הקצב יהיה אחר : מול הגלים השקטים של ליל שבת יעלו הגלים העזים יותר של תפילת הבוקר, והקולות החזקים בקריאת ״קדוש קדוש קדוש״ של חזרת הש״ץ יישברו על קירות בית הכנסת במערבולות חזקות . אחר כך תהיה ברכת כוהנים, ואני אשפיל את מבטי ( גברת כובע רחב תסתובב שוב להביט בי ולבחון את לבושן של כל האחרות ) , ואז קדיש, ואז שוב שירה . ומישהי תזיז מעט את הווילון, והפעם לא אראה את כיפתו של אבא כי אבא יקום עם כל

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא