|
|
עמוד:12
בכל סרלואי 12 לראות אותם ולא להיראות, עולה במדרגות קומה אחת, עוברת ליד דלתות בית הכנסת הספרדי המפוארות ומתעלמת מקולות השירה הבוקעים משם, המושכים אותי יותר מהמנגינה האשכנזית המוכרת לי, ופותחת את הדלתות הכפולות הכבדות המובילות לעזרת הנשים . בית הכנסת הוא מבנה עצום של ארבע קומות, ובו כמה מפלסים לכמה עדות . עזרת הנשים בבית הכנסת הספרדי נמצאת באותו מפלס . עזרת הנשים שלנו, האשכנזיות, ממוקמת קומה וחצי מעל עזרת הגברים . אני עומדת לבדי . אמא שלי בבית שלנו בקריית משה, יושבת עכשיו בחלוק השבת שלה וקוראת תהילים או לומדת מהחומש או עורכת שולחן לסעודת היחיד שלה, או שהיא הולכת לסעוד אצל עפרה . איני יודעת . כשאני אצל אבא איני חושבת עליה : פעם חזרתי במוצאי שבת, וכשנכנסנו, היא כיחכחה בגרונה ואני הבנתי שקולה צרוד מחוסר שימוש וששבת שלמה לא דיברה עם איש . אבל עכשיו אני בבית הכנסת, רחוקה מאמא שבצד השני של ירושלים, ורחוקה גם מאבא ומאלישיב שנמצאים כשמונה מטרים מתחתיי . מהמקום שבו אני עומדת — שלוש שורות מאחורי המחיצה — אני יכולה לראות את הכיפה של אבא, אם הגברת המכובדת שלפניי זזה מעט ואם הווילון נפתח טיפה . את הכיפה של אלישיב אחי איני יכולה לראות . לפעמים אני יכולה לשמוע את הקול של אבא שלי בתוך קולות המתפללים כשהוא מדגיש מילה שיקרה לו, לפעמים לא . אולי אני מדמיינת . ליל שבת אחד התפלל אחי את פסוקי קבלת השבת בקולו הילדותי המתוק, ואני התרגשתי כאילו קיבלתי ליטוף שלא ציפיתי לו . איני רואה את המתרחש בעזרת הגברים, אבל היטב אני שומעת . את התפילות אני כבר מכירה בעל פה — קנו לי סידור לשבת כשמלאו לי תשע . אני אוהבת את הסידור, את האותיות היפות, נהנית מהפסוקים המפוארים של קבלת שבת שבהם קול ה׳
|
|