|
|
עמוד:14
14 | תקשורת במסורת במשך שנים רבות לאחר מכן נכלל משולש התכונות — מסורתיות, אי-רציונליות וכפריות — במונח ״פולקלור״ ; לעיתים נראה שהדבר עדיין כך . הוא מספק את אמות המידה שעל פיהן כוללים שירים, סיפורים ופתגמים בתחום הפולקלור האמיתי . אלה מהם שניחנו לפחות באחת התכונות האלה ייקראו ״שירי עם״, ״סיפורי עם״, ״חידות עממיות״ ו״אִמרות עממיות״, ואלה החסרים אותן יידחו בנזיפה . לנוכח המשמעויות האלה, כל אחת בזמנה, זוהו תכונות נוספות, שביחד הרכיבו את משמעות המונח ״פולקלור״ בשימוש היומיומי, בדפוס ובדיבור . מַעֲטֵה המסורת כיסה על זהותם של מחברי הסיפורים, הבלדות והפתגמים, ומסירתן של יצירות הפולקלור מדור לדור עִרפלה את מקורן . על כן, בגלל חוסר ידע יותר מאשר בזכות ערכהּ, הייתה האנונימיות לסימן היכר מובהק של הפולקלור . הפרוזה והשירה המקוריות היו לחלק מהפולקלור רק אחרי שזכר יוצריהן נמחה . רק אז הכשיר חותם האנונימיות את המסורת כאמיתית ואישר שירים וסיפורים כחלק אינטגרלי מהמורשת התרבותית של החברה . אבל כשלעצמה, לא יכלה האנונימיוּת של סיפורי העם, החרוזים והחידות לפתור את חידת המקור . האחריות לחיבורם הייתה צריכה להיות מוטלת על מחבר מסוים, אנושי או אלוהי . ובהיעדר יחיד שיקבל על עצמו, ובצדק, את האבהוּת על המיתוסים והאגדות, נחשבה הקהילה כולה לאחראית להם . אחרי הכול, ההוכחות הקיימות תמכו לכאורה בטענה זו . לעיתים קרובות לא ייחסו מסַפרים וזמרים את שיריהם ואת סיפוריהם למחבר יחיד, אלא למסורת שרווחה בקהילה . אפילו במקרים היוצאים מן הכלל של טענות לזכות יוצרים הצליחו החוקרים לחשוף מקבילות במסורות של האמנים העממיים או במסורות אחרות . המקבילות האלה עוררו ספק בכל טיעון למקוריוּת וחיזקו את הנחת הקהילתיוּת של הפולקלור . אכן, הקהילתיות הייתה לתכונה המרכזית בעיצוב הפולקלור . רק ה״מסורת״ התחרתה בה במידת חשיבותה . בפולקלור אין מקום לשירים ולסיפורים פרטיים . כל ביטוי חייב לעבור את הקהילה לפני שיאושר כפולקלור . אך התברר כי זיהוי התהליך
|
|