|
|
עמוד:12
12 אריסטו אינה נלמדת מתצפית בעולם החושים, אלא מהשערות השכל לגבי המבנה שלה . כך, לדעת אנשי האקדמיה, מושג הלובן אינו נלמד מהחושים אלא מהבנה קודמת של מושג הצבע כשלעצמו . מתוך כך הם גם הסיקו שיש שני עולמות נפרדים : זה של המציאות השכלית בעל קיום מושגי בלבד, וזה של העצמים המוחשים שאינו ראוי לחקר מדעי תאורטי . בשל סירובו של אריסטו לקבל הנחות אלו, גם בתור מתודה וגם בתור תאוריה מדעית, הוא ייחד מקומות נרחבים בכתביו המטפיזיים לא רק לבניית תורה מדעית חדשה, אלא גם להצגה של ביקורת נוקבת נגד תפיסת אנשי האקדמיה, וברבות השנים הסיק גם שמחקרם שגוי מיסודו . כשלראשונה עזב אריסטו את האקדמיה, הוא חקר את עולם הטבע הגשמי, ובעיני רבים מחברי אקדמיה היה מחקרו בזוי . אך באותה עת פיתח אריסטו שיטה חדשה המבוססת על ניסוי ותצפית ישירה בתופעות הגשמיות, ומכאן והלאה הוא לא ניסה לבסס את המדעים על השערות לוגיות שאינן מובילות להסקת מסקנה ודאית, כפי שעשו אנשי האקדמיה, אלא על תצפית והתנסות ישירה במוחשים . בפרק הראשון של ספר המטפיזיקה א' הסביר אריסטו שהחוקר צריך להתבסס הן על חישה הן על זיכרון, המפתחים יכולת התנסות ומיומנות, ובאמצעותם יצליח לפתח מקצועות מעשיים ולגלות את המדעים הראשונים . כך נוצרו שתי מתודות מנוגדות להבנת הממשות : זאת של האקדמיה שלפיה הממשות מוסברת באופן דדוקטיבי-לוגי, כלומר באמצעות הסקת מסקנות על סמך השערות ספקולטיביות קודמות, וזאת של אריסטו הבודק את הפרטים בעולם באופן אינדוקטיבי-אמפירי . מתודת החקר האינדוקטיבית-אמפירית של אריסטו טבועה במחקריו הראשונים, לאחר שעזב את האקדמיה, בתחומים : ביולוגיה, בוטניקה ופוליטיקה . אריסטו פיתח תאוריה המסבירה כיצד אפשר להסיק גם את היסודות התאורטיים של המדעים דרך תצפית והתנסות אישית, ובפרק הראשון של הספר הראשון של
|
|