|
|
עמוד:10
כנופיית המפציצים 10 בו על בוריו . לא, המחשבה על כך שפצצה גרמנית בחצר האחורית היא החוויה המופלאה ביותר שאפשר להעלות על הדעת עבור ילד בן חמש — זו היתה הפרשנות שלי כשאבי סיפר לי את סיפור הפצצה, כשאני הייתי בן חמש . זה היה בשלהי שנות ה- 1960 . חיינו אז באנגליה, בסאותהמפטון . עדיין אפשר היה למצוא בכל מקום תזכורות למה שעבר על ארצנו . מי שנסע ללונדון יכול היה עדיין לראות איפה נחתו הפצצות — בכל מקום שבו בניין מזעזע בסגנון הברוטליסטי התפרש על פני גוש רחובות בן מאות שנים . הרדיו של BBC היה תמיד פתוח בבית שלנו, ובאותם ימים נדמה היה כאילו כל ריאיון שני הוא עם גנרל זקן או צנחן או שבוי מלחמה . הסיפור הקצר הראשון שכתבתי כילד עסק ברעיון שהיטלר עדיין בחיים ומסתער שוב על אנגליה . שלחתי אותו לסבתא שלי, זו שבגינת ביתה בקנט נחתה הפצצה שלא התפוצצה . כשאמי שלי שמעה על הסיפור שלי היא נזפה בי : מישהו שחי בתקופת המלחמה לא ייהנה מעלילה שעוסקת בשובו של היטלר . אבי לקח פעם אותי ואת אחיי לחוף שהשקיף על תעלת למאנש . זחלנו יחד בתוך שרידי ביצורים ישנים ממלחמת העולם השנייה . אני עדיין זוכר את עצמי תוהה בהתרגשות אם ניתקל בקליעים ישנים, או בתרמילי פגזים, או אפילו בשלד של איזה מרגל גרמני שנסחף אל החוף ועקבותיו אבדו מזמן . אני חושב שהדברים שמסעירים אותנו בילדותנו לא נוטשים אותנו . אני יודע ששלי לא נטשו . אני תמיד מספר בצחוק שאם קיים ספר שהמילה מרגל מופיעה בכותרת שלו, אני קראתי אותו . פעם אחת, לפני כמה ימים, הסתכלתי במדפי הספרים שלי והבנתי — להפתעתי — כמה ספרי עיון על המלחמה הספקתי לצבור . רבי-המכר ההיסטוריים הגדולים, אבל גם הסיפורים המיוחדים . ספרי זיכרונות שאינם יוצאים
|
|