|
|
עמוד:11
| 11 אטילה ההוני רבות לפניהם הם הלכו ונקלעו לסתירה — הם חיו על גבם של עמים חקלאיים יושבי קבע, אולם נשכו את היד שהאכילה אותם, ולמעשה הביאו עליה כליה . הדילמה שאטילה עמד בפניה עוברת כחוט השני בספר זה . הוא היה מנהיגם של אנשים שעמדו על סף שינוי . סביהם היו רועים נוודים . הם עצמם היו בני כלאיים, נוודים בחלקם ויושבי קבע בחלקם, חסרי יכולת לחזור למקום שממנו באו, חסרי יכולת לשמר את אורח חייהם המסורתי . בניהם עמדו בפני בחירה קשה : להיעשות שותפים, או לחלופין כובשים, של הכוח הצבאי העצום ביותר מאז ומעולם — רומא — או שיושמדו . הבעיה של אטילה היתה למצוא להונים מקום בעולם של האימפריה הרומית הקורסת . אם לא יכונן מן היסוד את תרבות עמו, ירסן את עצמו, יבנה ערים ויצטרף לעולם המערבי, האימפריה שלו לעולם לא תהיה מוגנת מפני איום של מלחמה ותבוסה אפשריות . כך נהגו יורשיו ההונגרים כמעט חמש מאות שנה אחר כך . להם היה קל יותר, הואיל ובתקופה ההיא אירופה כבר נרגעה מעט . ואף על פי כן, נדרשו להם מאה שנים לעשות זאת . אטילה לא היה השליט שיכול לחולל שינויים כאלה . אחרי הכול, הוא היה ברון-שודד יותר מאשר בונה אימפריות . אטילה זכור אפוא כחלום הבלהות הגרוע ביותר שלנו, המשתווה בזיכרון העממי לג'ינגיס ח'אן בלבד . למעשה, מבחינת האירופאים אטילה הוא ללא ספק הגרוע מבין השניים : ג'ינגיס מעולם לא הגיע לאירופה, בניגוד ליורשיו, ואפילו הם לא הרחיקו מערבה מעבר למולדתו של אטילה . אטילה הוביל צבאות על פני שני-שלישים משטח צרפת ולעומקה של איטליה . הוא בהחלט היה מהרס, אך לא יחיד בסוגו : מנהיגים רבים בתקופות רבות הפכו לברונים-שודדים ולמרצחים . הם עדיין צצים היום — אמין אחד כאן, סדאם אחד שם . הדחפים הרצחניים שלהם מאיימים באופן קבוע לפרוץ את הסייגים התרבותיים שלנו כפי שעשו בגרמניה הנאצית, ברואנדה, בבלקן, ובמידה פחותה יותר בווייטנאם, בצפון אירלנד — בכל מקום שבו שנאת "האחר", המפחיד או הנתעב, נעשית דומיננטית . השנאה הרצחנית הזאת היא הכוח שבא
|
|