|
|
עמוד:14
רונית מטלון 14 של הבית, ומרעיל אותן לאט-לאט . ההוויה הישראלית, כפי שהיא מתגלמת בדמויות וביחס שלהן למקום שבו הן חיות, היא הוויה קרועה, מפורקת ופצועה, ואת אפילו תגידי "הוויה חולה" ואני לא אתווכח אִתך . כל הדמויות, נדמה לי, חוות את תחושת הזהות והשייכות למקום הישראלי בתור פצע . הן מחוללות ברוטאליות, בודקות את גבולות הברוטאליות ונדבקות בברוטאליות בעצמן . נכון, זה סוג של מחלה . נכון, חדר המגורים הישראלי המדמם הוא חדר חולה לא רק בגלל מה שעושים לו אלא גם בגלל מה שהוא עושה לאחרים . אז מה רצית, את שואלת, להטיח איזו אמת בפרצופו של הקורא הישראלי, לשים לפניו מראה ? הנה שוב הגענו למלכוד נוסף ושכיח, בת דודה יקרה : זו שרה, הדמות, שרה היא שרוצה לא רק להטיח אלא גם לרסק את המראה על ראשו של הקורא, לא אני . אילו רציתי רק להגיד את "האמת", כדברייך, הייתי כותבת מאמר, אבל בכתיבת הספר הזה, בכתיבה בכלל, רציתי להעמיד עולם שבו הניגודים, המורכבות והכאב האנושיים מנצחים גם את האמת וגם את השקר וחיים ביניהם, בין האמת לבין השקר או אולי אפילו מעבר להם . לא, אני לא מתחמקת עכשיו : גם לי, בתור כותבת, יש השקפת עולם, ויש בה מקום נרחב — גם למציאות המרה של הכיבוש, המובילה לנקמת הדם ההדדית ולמלחמת השבטים שאנחנו חוזים בה כעת, גם לצידוק המוסרי העמוק שבהקמתה ובקיומה של המדינה היהודית כלפי ההיסטוריה והסבל של היהודים, גם לשני מיליארד רעבים שאינם יהודים וגם לכך שמוטב להגיד "הספרות יכולה" במקום "הספרות צריכה" . רק שהשקפת עולמם של סופרים, ובכלל זה גם שלי, לא מונחת ולא מתמצה, כך נדמה לי, בדמות זו או אחרת או בעלילה זו או אחרת . השקפת עולמו של הכותב היא תמהיל שאין לו מתכון חד-משמעי, תמהיל של כל האלמנטים המרכיבים את הטקסט הספרותי שהוא כותב — ההתבוננות, המחשבה, הקומפוזיציה, האופן שבו הוא מניח משפט ומתייחס ללשון, הדימויים, החירות שהוא נותן או לא נותן לדמויות, הסקרנות או החמלה שהוא מגלה כלפיהן, והסיפור המסוים שהוא יכול ולא לגמרי בוחר לספר . אולי לא תופתעי לשמוע שקוראים רבים ואולי גם לא מעט כותבים סבורים לפי תומם שכל כותב יכול לספר כל סיפור שייקרה על דרכו . גם בן דודי יעקב למשל חושב ככה . לפני כמה שבועות הגיע ממנו טלפון בהול : את כבר כותבת
|
אפיק
|