|
|
עמוד:13
פתיחה 13 של תשוקה מתמדת לחמקמקות של הלשון קלים יותר מחיים של פועלת במפעל טקסטיל, של עבדים בתעשיית ההייטק, של פועלים זרים, של חסרי בית, ובוודאי מחייהם של אותם שני מיליארד רעבים שהזכרתי בכותרת התמוהה במקצת של הרצאתי . אז הנה הגענו אליהם, אל שני מיליארד הרעבים . ברשימת ביקורת על הסופר ג'ון דוס פסוס כתב ז'אן פול סארטר שהספרות, בדיוק כמו המוסר, צריכה להתייצב תמיד לצד הרוב, היינו לצִדם של שני מיליארד הרעבים . אני זוכרת את עצמי בגיל תשע עשרה קוראת לראשונה את האמירה הזאת של סארטר בלהיטות של אדם צעיר שמשתוקק מאוד שכבר יגידו לו משהו, שרוצה למצוא מורה . לא היה לי מושג מיהו דוס פסוס, וגם אצל סארטר נדמה לי שהבנתי את המוסיקה של הפאתוס המוסרי יותר מאשר את הרעיון לאשורו . חיבקתי אז את הפאתוס המוסרי הזה ונדמה לי שאני ממשיכה לחבק אותו גם היום, אחרי שהידלדל ועבר כל מיני דקונסטרוקציות . את הציווי הנחרץ של סארטר כלפי הספרות — לא לשכוח בשום אופן את החוב שיש לה כלפי ההומניזם האוניברסלי, כלפי האנושי באשר הוא, לצד או יותר מכל פרטיקולריזם לאומי, אתני, דתי או מגדרי — בדיוק את החוב המוסרי הזה ניסיתי לקחת לדמותה של שרה ולדמותם של ישראלים אחרים ששוטטו ברומן שכתבתי . ניסיתי, את מבינה, להעמיד דמות נשית שיש לה גנרטור מוסרי, ולא רק רחם ואהבות לא ממומשות . יש לזה מחיר, אפילו איום, לגנרטור המוסרי הזה : שרה משלמת אותו בעולם של הרומן, ונדמה לי שאני שילמתי אותו בתהליך הכתיבה ואולי גם בתוצאות התהליך, שהוא הרומן "שרה, שרה" . מהו המחיר הזה, את שואלת ? דמויות ועולם שבורים, פגומים, רדופים, אכולי ספקות ואשמה שנושכים את מי שמעז לגעת בהם ואגב כך גם את עצמם . בקיצור, אנשים ועולם שלא קל לאהוב אותם . סארטר, אגב, ידע על המחיר הזה לא מעט כשכתב את הרומנים שלו וחקר אצל הדמויות איך פוגש מוסר אחד במוסר אחר, איך השקפת עולם פוגשת את הפסיכולוגיה הפרטית . שרה ודמויות אחרות בספר, עופרה ואודי ומרוואן ושלי, חיים ונושמים בתוך מציאות תרבותית ופוליטית ברוטאלית שמרסקת להם קצת את הפרצוף . הריסוק הזה הוא הכיבוש הישראלי, שחודר כמו אדי אקונומיקה לרקמות הכי עדינות והכי נסתרות של המשפחה, של החברוּת, של האהבה, של ההורות,
|
אפיק
|