|
|
עמוד:12
רונית מטלון 12 כותבת עליהם חווים את הקרעים האישיים, המוסריים והפוליטיים שלהם בתור מחלה ומובילים את הקרעים האלה למקום של המחלה . הנה שרה, למשל, הגיבורה, שקוממה עליה קוראים מסוימים באופן שעורר אצלי השתאות ותמיהה . האשה הזאת, אני מוכרחה להגיד, מיררה את חיי במשך חודשים ארוכים . במהלך הכתיבה והמאבק בכתיבה חלמתי שוב ושוב אותו חלום : אני נאבקת בשרה במערה חשוכה, מוצפת מים, ומנסה להטביע אותה . מאז שעמדתי על דעתי ככותבת לא התמודדתי עם גיבורה שהקשתה עלי כל כך ובד בבד סירבה ללכת . כמעט הכול באשה הזאת קומם אותי באיזה אופן אחד והפעיל אותי באיזה אופן אחר : תחושת הצדק שלה, שגבלה לעתים קרובות בצדקנות ; המוסר הכפול, היהירות כלפי הסובבים אותה, העיוורון שנבע מהיהירות הזאת, האופן שבו פצעה אחרים ואת עצמה, הדרך שבה דיברה, הלכה, אכלה, אהבה ; האובססיות שלה, ההיגיינה שלה, היחס שלה כלפי גופה . הכול . בדיעבד, הדהים אותי לראות כיצד הקונפליקט החריף שהיה לי ככותבת עם דמותה של שרה שִׁכפל את עצמו אצל קוראים מסוימים, שפשוט לא יכלו לחיות עם הדמות הנשית הזאת . "איך היא מזניחה ונוטשת את הבן שלה, איזו מין אמא היא", "היא פשוט דוחה עם הדימום הזה על הספה מיד בהתחלה", "אני לא סובלת אנשים שצריך לחכות להם כל הזמן, ושרה היא בדיוק כזו", "הצדקנות שלה מוציאה מן הדעת", "למה היא לא מצחצחת שיניים ? " — אלה רק כמה מהאמירות ומהחוויות של קוראים ישראלים כלפי שרה, שבאופן פרדוקסלי דווקא חיזקו בי את התחושה שאולי הצלחתי בכל זאת להעביר משהו מהקושי הזה, מאותו דבר פצוע, פוצע ולא מגוהץ שהדריך אותי בזמן הכתיבה . אני קוראת עכשיו, באי-נחת מסוימת, את הפִסקה האחרונה שכתבתי כאן : הנה גם אני, בדומה לפרוזאיקונים אחרים, נופלת לרומנטיזציה של היחסים עם הדמויות, שתמיד התייחסתי אליה בחשד ובפקפוק . אבל זה המלכוד, בת דודה יקרה, זה בדיוק המלכוד : כשמנסים לדבר לעתים על מה שאי אפשר לדבר עליו, על סימן השאלה ההוא שהזכרתי קודם, נופלים לפעמים לפחים של הרומנטיזציה וההרואיזציה של מעשה הכתיבה, בקיצור — לערפל המפתה של הדמונים . אני לא רוצה לטעון בזה שחייו של הסופר קלים, או שהעיסוק המתמיד בייצוג הלשוני של המציאות הוא עיסוק מענג, אבל נדמה לי בכל זאת שחיים
|
אפיק
|